הבעיה ביהדות כיום באה לידי ביטוי בהרגשה שמה שאנחנו עושים הוא לא מה שאלוהים רוצה. שהוא טעות, שהוא לא נכון, לא חכם, לא מוסרי. אנחנו מרגישים את זה, אבל מי שמגלה לנו את זה בצורה חדה הם הדתלש”ים, שמצביעים ברגליים. הם אלו שצריך להקשיב להם היטב. מצד שני, יש כמה תלמידי חכמים אמיתיים שזיהו, ומזהים, את האמת היסודית ביהדות – הקריאה המוסרית היסודית.
הדרך לברר מה נכון לעשות עוברת דרך הגמרא. שם נמצאת ההגות הראשונית והעמוקה ביותר של היהדות. לשם צריך לחזור. אלא שמתברר שרבים מלומדי ומלמדי התלמוד לא יודעים ללמוד אותו כמו שצריך ומתחמקים מהמסר הרדיקלי שלו. הבעיה מספר אחת היא הפרשנות. אנשים מפרשים את התלמוד עם הנחות מוקדמות לא נכונות, כאילו עיקר היהדות הם הטקָסים שבה, הדקדוק בהלכה הפורמלית, כפי שהאמינו במידה מסוימת חכמי ישראל מאז ימי הגאונים, אבל בעיקר לא מעט אחרונים מאז השולחן ערוך, שאנחנו יורשיהם הישירים. אבל האגדה, לַחוזר אליה והמאזין היטב, מלמדת אותנו שהעיקר ביהדות הוא לא זה, אלא התוכן המוסרי, כיצד ראוי להתנהג. ולא יכול להיות שהאגדה לבד בזה – ההלכה חייבת להיות גם כזו, במקורה.
כשניגשים לתלמוד דרך הראשונים ובעיקר האחרונים ההלכה נראית פורמלית במהותה, קטנונית, בלתי אפשרית לאדם עם עוצמות נפש. וכמעט והאמנו גם אנחנו למחשבה זו. אלא שזו אינה ההלכה כפי שהיא באמת, כפי שהייתה אמורה להיות וכפי שהיא יכולה להיות. ההלכה, כפי שמשתקפת בדיוני האמוראים והתנאים, מופיעה בפני הנאמן, נותן האמון, בעל הסבלנות, כקפסולות של עוצמות של משמעות מוסרית־רוחנית. הפורמליזם הוא – כשמו – הצורה בלבד, דרכה באים לידי ביטוי מסרים מסוג זה.
הדרך לחשוף את המסרים בעלי אותה עוצמה רוחנית־מוסרית היא קריאה מחודשת של ההלכה מתוך משקפיים שמודעים לקיומו של המסר האתי ומחפשים אותו. מה שלא מחפשים – לא יימצא. ויאמרו הליצנים: ומה שמחפשים – יימצא; אלא שזה לא נכון. במקרה שבו המסר המוצע לא באמת נמצא, היצירה תתנגד. הפשט, למקשיב, יזעק נגד הפירוש הרחוק.
בלימוד כזה, הנשען על אדני התבונה כפי שהיא משתקפת אצל לוינס – האחיזה בְּאתיקה של אמת כעמדה ראשונית ביחס למציאות – התלמוד מתגלה כאחר ממה שחשבנו. לא עוד אוקימתות לא הגיוניות, לא עוד הנחת מוצא שיש דבר כזה ‘ההיגיון של הגמרא’ שמנוגד לתבונה, לא עוד הנחה שהאמוראים בוגדים בתנאים תוך היפוך דבריהם באמצעים פורמליים שקופים. לא עוד אמון עיוור בְּסֵפֶר כאילו הוא זה שאליו התחייבנו, אלא מַעבר לאמון באנשים, שהם אלו שאליהם אנו מבקשים להיות מחויבים. אנשים שאנו סומכים עליהם שחותרים לטוב ולצדק; אנשים חכמים באמת. וקבלת ההבנה שיכול להיות שבמשך מאות שנים דבריהם עברו שינויים מסיבות שונות, מהותיות וטכניות.
בלימוד כזה יתגלה שצריך לקרוא את התלמוד אחרת, אפילו ברמה הבסיסית ביותר. מתברר, וזה פלא שלא ייאמן שעניין זה נעלם במשך מאות שנים, שצריך להפוך את הקריאה – במקום לקרוא את התלמוד כך ששאלה גוררת תשובה, יש לקרוא אותו הפוך – כך שהתשובה היא זו שמצמיחה את השאלה, הכתובה ב’סתם’. ‘המקורות’ הם מה שמבקש בעל התלמוד, המורה הפונה אלינו בנוכח (‘תא שמע’, ‘ואי בעית אימא’, ועוד), ללמד אותנו. והוא מציב אותם זה לצד זה, כיוון שהמציאות מורכבת. ההלכה אינה המילה האחרונה של התלמוד אלא הדיון עצמו – הניסיון ליצור דרך חיים שביסודה מוסר אמת, דרך חיים בה משמשים טקסים שונים להגשמתה במציאות – דיון אליו אנו מוזמנים להצטרף.
עלינו ללמוד מחדש את המקורות. עלינו למצוא את המסר ואת ביטויו, המסר שביסודו הוא הקריאה המוסרית “ואהבת לרעך כמוך”, הדרישה לצדק ולחסד מתוך ראיית הפנים, פניו של האחר הממשי, העומד מולי.
היהדות היא ניסיון ליצור חיים של אמת, הנעים בין חסד וצדק, החותרים לתיקון עולם מתוך ראיית האדם האחר ולא תוך רמיסתו תחת הדמיון שלי למשמעותו של עולם מתוקן. עולם מתוקן הוא כזה שלאחר יש בו מקום. הכלי המרכזי של היהדות הוא, אם כן, חינוך – חינוך עצמי, חינוך של הדור הבא. היהדות היא קהילה, משפחה, עַם – של מי שמוכן לשמוע, של מי שמוכן להצטרף לפרוייקט הגדול, האדיר, הזה.[1]
[1] זו מהות הקבוצות האלה וההצדקה של קיומן. אלא שהשייכות לקבוצות היא גם על ידי קשר דם – הבן תמיד יכול לחזור. ה’דתיים’ אינם יכולים לטעון כלפי מי שנולד יהודי ואינו שותף בשעה זו לחזון ולמעשה שהוא אינו יהודי. זו אינה החלטה שלהם.