כיצד ראוי לפרש?
בעידן שלנו יש דרכים שונות לפרש מעשים או יצירות אנושיות. הכלים הפרשניים מרובים: מבוססים היסטוריה, גאוגרפיה, תרבות, מבוססים זרמים תת מודעים שיש לאדם, מבוססים הנחות בדבר הנחות יסוד תרבותיות שיש לפוֹעֵל, כמו עליונות הגבר על האישה או הגזע הלבן על השחור. כל אלה ועוד הן דרכים המבטאות שליטה של הפרשן על האובייקט המתפרש. המתפרש הופך לאובייקט, ונבחן בכלים חיצוניים. הפרשן מבין את המתפרש. שימוש מופרז בגישה זו לניתוח המציאות הוא אלים.
ויש גישה אחרת שמסרבת להשתמש בכל סוג פרשנות שהוא כיוון שהיא טוענת, בצדק, שאין לנו דרך אמיתית לדעת מה הייתה כוונת המחבר[1]. יכול להיות שהוא היה אינדיבידואל יוצא דופן, שלא היה מושפע בשום צורה מסביבתו, ואפילו לגבי הארכיטיפים הפסיכולוגיים הוא יוצא דופן. זו גישה הנובעת מתחושה של חוסר שליטה מוחלט, של חוסר יכולת לפרש ולהכיר כלל, או מתוך הרגשה פציפיסטית של חובה מוסרית לשחרר את כל השיטות החותרות לשליטה שיש בידינו, או אולי מתוך רצון לשחרר את עצמי ואת חבריי מכל ניתוח כזה – ולכן אמָנע מלעשות אותו גם כלפי אחרים. חוסר מוכנות לפרש בגלל הפחד משליטה, או להיפך – דווקא מתוך הרצון לשלוט והפחד מאי הוודאות שיש בכל פרשנות – הוא חסר אחריות. במקרים בהם חיים תלויים על כף המאזניים[2], העלמת העין וחוסר המוכנות לזהות את הרוע ולהילחם בו, או מנגד – לזהות ולהעצים את הטוב, הם פשע.
יש דרך פרשנית אחרת, והיא קורית מתוך ההיכרות עם הפועֵל או היוצר. ההיכרות מאפשרת לנו לרדת לסוף דעתו (כמה שניתן…), כיוון שאני מכיר את האדם (או את התרבות) ויודע (הסתייגות) מה הכוונות שלו. ההיכרות מבוססת על הכרת ההיסטוריה שלו, התרבות שלו, האמונות שלו ועוד, אבל בעיקר היא מבוססת על היכרות איתו. כל פרשנות אחרת היא לא מוסרית, אלא אם כן ניתן בו אמון מראש. אגע בזה בהמשך.
כמובן שניתן לטעות בפרשנות. ההיכרות עם אדם אחר היא לעולם לא מושלמת, ולא אפשרית באופן מלא. אבל ראוי, ממש מצווה, לעשות מאמץ להכיר.
*
אז איך מכירים?
רואים כיצד האדם מתנהג בהרבה סיטואציות. רואים הרבה “הופעות”, “התגלויות”[3] שלו או של התרבות, או של האמן – רואים הרבה יצירות שלו.
הצְפייה שהיא תיאורית בלבד לא מספיקה. מלבד הצפייה בפעולות צריך להוסיף מימד נוסף, מימד פרשני. אם לא מפרשים בעצם אין שום תוכן לפעולה, היא רק צורה בלבד. אם אני רואה מישהו בכיתה מרים יד, אני מבין שזו הצבעה לשאלה, לא סתם הרמת יד. רוב הסיכויים שאנחנו מכניסים מימד פרשני באופן אוטומטי, בלי ביקורת. בלי להבין שהרגע פירשנו, בלי להיות מודעים להשלכות של ההנחות המוקדמות.
הבעיה עם פרשנות, כל פרשנות, היא שהיא לעולם לא יכולה להיות מדויקת בול למה שהתכוון הפועֵל. לכן צריך להשתמש בה בעדינות מרבית. הרמת היד בכיתה יכולה באמת להיות סתם הרמת יד, או התמתחות, למרות שהסיכוי לכך נמוך. לא סתם מורים מתבלבלים ושואלים – “הצבעת?” למרות שסתם התמתחתי. לא סתם הם מתבלבלים ושואלים “מישהו שאל משהו?”, למרות שסתם השמעתי איזה המהום.
אבל בכל זאת, הפרשנות חייבת להיכנס, אחרת לעולם לא נוכל לקבל שאלות מהקהל, נדבר לעצמנו. הקהל ייעלם ונישאר לבד בחדר עם עצמנו.[4]
מצד שני, גם בשימוש לא נכון בפרשנות אנחנו יכולים להעלים את הקהל – על ידי פירוש של השאלה שלהם מתוך המקום שלנו, כלומר לא באמת להקשיב להם ורק לחשוב איך לענות, או שגם אם הקשבנו להם שמענו משהו אחר, משהו שאנחנו רוצים לשמוע, או משהו שאנחנו רגילים לשמוע. זו פרשנות שלא נותנת מקום לשואל עצמו, לחד פעמיות שלו. זו פרשנות שמניחה, במקרה הטוב בלי מודעות, שאני מבין ויודע למה מתכוון השואל.
אז מה עושים? ראשית, מערערים על עצם הידיעה שלנו. מערערים על ההנחה, שוב ושוב, שאנחנו מבינים למה מי שעומד מולנו התכוון. מחדדים את השמיעה שלנו כדי לשמוע את החד פעמי, את המיוחד. מוותרים על עמדת היודע, נכנסים למרחב של חוסר ביטחון.
שנית, חוזרים אל הביטחון, סומכים על הידיעה שלנו. חייבים להיות מוכנים להחזיק בהבנה מסוימת, אחרת לא נוכל להבין כלום. חייבים לעצור את הביקורת מתישהו, אחרת לעולם לא נוכל לקבל את השאלה, וגם זה לא מוסרי. חייבים להיות מוכנים לוותר על עמדת אי הידיעה והנמנעוּת.
השלב הבא של ההיכרות הוא הזיכרון, או יצירת הנרטיב. צריך לזכור את הסיטואציה ואת הפרשנות.[5] צריך לייצר סיפור של “מי הוא האדם” מתוך אבני הפסיפס שאני מחזיק ביד כרגע. אבל כאן צריכים להיות מודעים לחלקיות הנרטיב, לאפשרות שטעינו, ולהשאיר מקום למקוריות ושינוי אצל מי שאנו יוצרים את דיוקנו. לעולם לא תהיה בידינו התמונה השלמה (זאת האמת -טכנית), ואסור שנחשוב שיש בידינו את התמונה השלמה (מוסרית). אבל כל זה לא אמור למנוע מאיתנו לצייר את הדיוקן. לכל אדם מגיע שינסו להכיר אותו, את מי שהוא באמת.
שלב מקדים לפרשנות הוא האמון. פרשנות ראשונית ללא אמון היא בעייתית, כיוון שהיא בנויה על הנחות יסוד שלנו שאולי לא מוצדקות, ולא מגיע לו לאדם שנחשוד בו לפני שהכרנו אותו.[6]
יש שתי דרכים להגיע לאמון: 1. לבנות אמון לאחר זמן, מתוך מפגש תדיר. 2. להניח אמון מראש. לדעתי, ראוי שניתן אמון בכל אדם מראש. להיות מוכנים להיפגע (במידה מסוימת. לא לקפוץ ראש בלי לבדוק קודם). רק אם הוא ישבור את האמון הראשוני הזה, אז נתרחק ממנו. אבל לא נתרחק מראש, לא נקטלג מראש.
הסכנה כאן היא שאנחנו עלולים להיפגע. האמת היא שיש סיטואציות בהן צריך להיות ביקורתי וחשדן מראש. אבל רוב הזמן לא. רוב האנשים, אני מאמין, טובים. ברוב המקרים צריך לתת אמון בצד השני קודם כל, ואחר כך להפעיל את הביקורת.
רק אמון יסודי כזה, ראשוני כזה, יאפשר לנו להיפתח לבני אדם חדשים, או ליצירות חדשות. אחרת נצטרך לחכות (לפעמים לנצח!) עד שיוכיחו לנו שהם שווים את זה. בואו נפסיק להיות כאלה קשי עורף, בואו נעשה – ואז נשמע, ניתן אמון – ואז נבחן את הדברים לאור האמון הזה. בואו נהיה מוכנים להיפגע, בואו נהיה מוכנים לטעות.
עם זאת, סכנת הפגיעה מאיימת. מה שכן אפשר לעשות כדי לצמצם את הפגיעה היא התבוננות. לא חייבים להכריע את דעתנו על אדם מיד בפגישה הראשונה. גם לא חייבים שהאמון שאנחנו נותנים יבוא לידי ביטוי בפגישה הראשונה. אפשר לבקש מרחק, לבקש הפסקה כדי להתבונן. לוקח זמן על מנת לאסוף אבני פסיפס, דוגמיות של האישיות, ולוקח זמן לנתח אותן, להבין אותן. הפרשנות בשלב המוקדם שלה צריכה להיות מורכבת, להראות שני פנים. גם אם אני נותן עדיפות לאחד הצדדים, אסור לי לפסול על הסף את הצד השני. האמון הראשוני שניתן לא צריך להיות עיוור. הוא יסודי, אבל גם צריך לעמוד בביקורת.[7]
לבסוף, לאחר זמן מה שציירנו את הדיוקן, שהבנו ברמה מסוימת מי עומד לפנינו – צריך להכריע, לטוב או לרע. זאת האחריות שלנו, זאת החובה המוסרית שלנו בסופו של דבר, להבדיל בין טוב לרע. אין לדחות את שלב ההכרעה יותר מדי, אנחנו לא חיים לנצח. מהשלב הזה, אם הכרענו לטוב (אבל באמת. להאמין באמת.), האמון רק ילך ויתחזק, ילך ויעמיק.
לאחר שהכרענו לטוב ונתנו את אמוננו, רק פעולה קיצונית של רוע תערער את האמון הזה. אבל במקרה קיצוני כזה – אין ברירה אלא להפסיק לתת אותו, כמה שזה קשה. התיקון של החטא כאן (אם מספיקים לפני המוות…) הוא אירוע מפרך – יסורים ממרקים.
ביומיום הרגיל, בו המעשים אינם קיצוניים והזמן מקהה אותנו, חשוב לשים לב ליחס אמון/ביקורת שלנו: אם נטינו יותר מדי לצד של הביקורת (מה שקורה בדרך כלל) – ננסה לחזור לתת את האמון. בכל מקרה נדע: גם אם פעולות רבות (או יצירות) היו רעות (או סתמיות), זה לאו דווקא אומר משהו על הבאות. כל מקרה לגופו[8], וצריך לתת מקום לשינוי, להפתעה ולחזרה בתשובה.[9]
בקשר ארוך ואינטימי כנראה שיהיו שלבים בהם האמון יסדק, זה כמעט בלתי נמנע. בנייה שלו מחדש היא משימה כבירה, קשה מאוד, אבל בסופו של דבר אם מצליחים, הקשר יהיה עמוק פי כמה ממה שהיה. מקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין.
*
סיכום – בחזרה להיכרות ולפרשנות
מכל הנאמר אני מבין שלא רק שההיכרות היא תנאי לפרשנות, אלא שהיא צריכה להיות גם ממטרות הפרשנות. זה מעגל – אני מפרש כדי להכיר[10] ובזכות זה שאני מכיר אני יכול לפרש. הפרשנות נשענת, במיוחד בשלביה הראשונים של ההיכרות, על אמון וביקורת [11] הפועלים יחד, בתקופה של התבוננות והשהיה של השיפוט.
מטרה נוספת ועיקרית של הפרשנות היא לאפשר לאהוב שמולנו לבוא לידי ביטוי בעולם. להכיר בו וביחודיותו, להחיות אותו, להוציא את דבריו לאור.
[1] במובן רחב – אין לנו יכולת לומר שום דבר חד משמעי על אמונות ודעות של מי שהם לא אנחנו (ואפילו שלנו עצמנו!), ובמיוחד/ואפילו על חברות ותרבויות שלמות.
[2] ויש מקרים רבים כאלו, יותר משאנחנו חושבים: הצגת פורנוגרפיה במקום אמנות; בזבוז של שעות מחקר והוראה (שעות חיים!) על תיאור וקטלוג בלי משמעות ועוד.
[3] הכוונה היא לאיך הוא מתנהל בעולם, גילויים של ה”אני הפנימי” שלו.
[4] שוב, רוב הזמן הפרשנות נכנסת באופן אוטומאטי, בלי שאנחנו שמים לב ובלי ביקורת. ולכן הפסקה הבאה.
[5] בגדול. לא יודע אם צריך לשנן כל דבר עכשיו, אבל אולי יש בזה משהו. אולי זו הסיבה שהיה כל כך חשוב לחז”ל לזכור את מה שאמרו רבותיהם, ואת המקרא כולו.
[6] נזכיר, אין כמעט דבר כזה לראות מעשה ולא לפרש את משמעותו. החכמה היא לראות את שתי האפשרויות הפרשניות (לפחות) בו זמנית, והמוסר מורה להעדיף (בראשית הקשר) את הפרשנות המיטיבה.
[7] אבל שהביקורת לא תחליף את האמון כגישה היסודית!
[8] אבל גם כל מקרה מצטרף לתמונה השלמה. אין מה לעשות, זה מסובך.
[9] להיות גמישים, לתת מקום לאנשים להפתיע אותנו ולהתגלות בפנינו בפנים חדשות.
[10] הנחת יסוד, תנאי: אני רוצה להכיר!
[11] אמון באחר ובעצמי, ביקורת כלפי עצמי וכלפי האחר.