בשבוע שעבר חזרתי מטיול של קצת יותר מחודש בהודו. שלושה ימים לאחר החזרה כבר הייתי בתל אביב, וחיפשתי נעלי ברפוט (barefoot).
החוויה שלי כשעברתי ברחובות תל אביב, לאחר אירועי יום כיפור, בהם היו קריאות נגד דתיים ותפילה בעיר, הייתה של זרות, של חוסר שייכות למקום ושל פער גדול – בלתי ניתן לגישור – ביני ובין אנשי העיר. למען האמת, ראיתי בעיר צעירים רבים נושאים בידיהם ארבעת המינים, והיהדות לא נעלמה לגמרי מהרחובות, אבל בכל זאת הרגשתי זר, ושאלתי את עצמי כיצד זה שמתבונן בי כרגע חושב עלי, עם הכיפה לראשי.
*
מאז שהגענו לעשור השמיני של המדינה, “העשור הבעייתי” גם בהיסטוריה שלנו וגם בהיסטוריה של עמים אחרים, עולה שוב ושוב החשש מפני פירוק הממלכה, חלוקה מחודשת ליהודה וישראל או ירושלים ותל אביב. זכורה לנו, גם לאחר אלפי שנים, אותה חלוקה רעה לאחר ימי שלמה, בעקבות חטאיו וחטאי בנו רחבעם. לאחר שנחלקה הארץ לא שבה עוד להיות שלמה כבתחילה עד חורבן הבית.
החשש מפני התרחקות בין חלקי העם שתוביל להפרדות ולפגיעה בחוסנה של המדינה מניע לקריאה לאחדות אצל חלקים שונים בעם. להתרשמותי מדובר ברצון כן, אך נדמה שאין בכוחו לפעול במציאות כל עוד הוא קיים בעיקר בתור סיסמא, מילה ריקה. כלומר – כיצד מייצרים אחדות בפועל? כיצד חיים יחד על אף הפערים העצומים בתפיסה ובאופן מימושה? נדמה שברור, שכל עוד כל אחד מהצדדים, ויש הרבה יותר משני צדדים, רוצה לממש את כל רצונותיו, ואפילו את רובם, לא ניתן לשמור על מדינה מאוחדת לאורך זמן. ברור שצריך לוותר על רצונות אישיים וקבוצתיים רבים על מנת לחיות עם אדם אחר או קבוצה אחרת. אדם גם רשאי להחליט שהוא מפרק את החבילה, ולא רוצה – כיוון שאיננו מסוגל – לחיות עוד עם אותו אדם באותו בית.
אבל ישנה גם אפשרות לנסות ולהחזיק את הקשר הזה למרות הכל. וזה לא אומר שעכשיו אפשר וצריך להיות החברים הכי טובים, אבל כן שאפשר לחיות יחד, לעזור אחד לשני וללמוד אחד מהשני. והדרך לעשות את זה היא דווקא על ידי טיפוח תודעה של זרות, ולא תודעה של חיבור וקרבה.
הקריאות “אנשים אחים אנחנו” מרגשות, אבל הן חסרות את ההתייחסות למציאות הממשית. פעמים רבות אני מרגיש שהפער התפיסתי ביני לבין אנשים אחרים בעם שלי הוא כל כך גדול, שאין ביני לבינו שום קשר, ואף יותר מזה, הייתי רוצה שהוא פשוט יעוף מכאן. הוא כל כך שונה ממני, מתייחס אחרת למציאות, זר לי, שפשוט לא נעים לי לחיות איתו ביחד. אז מה אם יש לנו היסטוריה משותפת? אז מה אם הוא קורא לעצמו יהודי? האופן בו הוא מבין את המשמעות של “מה זה להיות יהודי” הפוך ממני ב-180 מעלות, עד כדי כך שאני רואה, לעיתים, את הדת שלו כעבודה זרה.
להבנתי, הדרך היחידה שלי לחיות איתו במרחב משותף היא דווקא טיפוח תחושת הנפרדות והזרות. אכן, הוא יהודי, אבל הוא לא “אח שלי” במובן הפשוט. אני לא מכיר אותו, ואני מסרב לחשוב כמוהו ולהתנהג כמוהו. אני אפילו ממש מתנגד לאורח החיים שלו. ובכל זאת – אני מבין שגם לו מותר לחיות כאן בארץ אותה נתן האל לעמו. ארץ שהיא לא שלי לתת אותה או לקחת אותה, אלא ארץ שנתנה לנו, לשנינו, במתנה. העם חשוב מהארץ. בדומה לי, אגב, גם הוא לא יכול לחבל במתנה שניתנה גם לי. אבל לא אפגע בו אם ירצה לעשות כן, ואכן תהיה והייתה זו סיטואציה נוראית בה נאלצנו לבחור בין המתנה שקיבלנו לבין השותף שנכפה עלינו בלי שנשאלנו על כך קודם לכן.
באופן מפתיע, תחושת הזרות בה אני דבק מאפשרת לי לחיות יחד עם הזר, ולכבד את שונותו. לוינס כותב: “הזרות של הזולת – עצם חירותו! רק בני אדם חופשיים יכולים להיות זרים אלה לאלה”. הזרות, אי הידיעה, מכוננת את חירותו של האחר משליטתי. המחשבה שאני מכיר את השני, שהבנתי אותו, מקטינה אותו ומזלזלת בו. זו תפיסה לא מוסרית, שלא עומדת בקנה אחד עם הכלל: “ואהבת לרעך כמוך”. טיפוח תודעת הזרות תשחרר את האחר מהשליטה המדומה שיש לי עליו. אינני מכיר אותו, ואינני מבין את מחשבתו. הוא לא משחק לפי הכללים שלי, ויש לו רצון משלו. כעת אתבונן על דרכיו – האם אני מתחבר לזה? האם אני דווקא רוצה להתרחק ממנו? וזה בהחלט בסדר להתרחק, ועדיף להתרחק מלהילחם ולהרוס את הבית, שהוא גם שלי וגם שלו.
המחשבה הנפוצה, שכל ישראלי/יהודי הוא “אח שלי”, שכולנו רקמה אנושית אחת, מתגלית בימינו כאסון. כי איך יכול להיות שיד ימין דוקרת את יד שמאל (ולהיפך), והרגליים הולכות על דעת עצמן לכיוון התהום בעוד העיניים רואות שביל מסומן? הניסיון לכפות את תפיסת “אחים אנחנו” על המציאות, ולמצוא מכנים משותפים שונים ומשונים, חסרי כל משמעות, הוא זה שיוצר את הפירוד ומעמיק אותו. הוא מייצר כעס ושנאה כלפי “מטביעי הספינה” שנמצאים בכל המחנות. לכן צריך לומר כלפי אלו שזה אכן נוגע אליהם – איננו דומים, ואין אנו אחים. אין לנו חוויות משותפות, או תפיסות עולם משותפות, או רצונות משותפים בנוגע לאופן שבו אנו רוצים לחיות כאן. אבל מה נעשה ואנחנו חיים כאן, גם אנחנו וגם הם, ואין ברירה אלא להסתדר. אז לא נדבר ולא נתקרב אחד לשני, אבל נחיה כאן. ולמזלנו יש אנשים אחרים שכן יעשו את הקישור הזה, כי חברה, גם ההומוגנית ביותר, אינה הומוגנית לגמרי, ויהיו אנשים שידברו עם אנשים מחברות אחרות וכן הלאה, עד שבסופו של דבר איזשהו חיבור כן יהיה כאן, בעזרת ה’.
*
בהודו, בהשוואה לתל אביב, הזרות מובהקת יותר. ברור היה לי לגמרי שאני לא שייך למקום הזה, והזרות אפשרה פתיחות כלפי ישראלים אחרים, דתיים וחילונים, פתיחות שביומיום לא הייתה יכולה להיווצר. בתל אביב, לעומת זאת, ישנה אשליה של דומות. הזרות היא עניין שיש לטפח, תודעה שיש להחזיק בה כנגד המחשבה החוזרת ומנסה להכניס את כולם תחת מטרייה אחת יהודית-ישראלית כפי שאני מבין אותה; מחשבה שבמקרה הזה מוחקת במקום לאחד, מבטלת במקום לשמוע. זרות זו היא אינה ניכור, אלא צו אתי של שמירה על נפרדות עקרונית ביני לבין האחר, המשחררת אותו מעולי, וגם אותי מעולו.
קרדיט תמונה: ישראל ברדוגו, Ynet