מהי אמנות?
“האהבה – האם אמנות היא, חכמה? אם כן הדבר, מחייבת היא דעת ומאמץ”.
אריך פרום, אמנות האהבה.
אמנות, לפי הגדרה אחת, היא כל מה שדורש לימוד, אימון והשקעה רבים על מנת לעשותו. בלשוננו האמנות היא המלאכה עצמה, אבל גם התוצר. המיומנות שנוצרת מתוך מאמץ האימון, צריכה לבוא לידי ביטוי בתוצר עצמו. רק אז נחשב הוא לאמנות. אם היוצר מיומן אך לא משתמש במיומנותו זו ביחס לאובייקט הספציפי, הוא איננו אמנות – לא משנה כמה טובות עבודות אחרות של אותו יוצר. לפי תפיסה אחרת, לעומת זאת, ניתן לקרוא בשם ‘אמנות’ אף לתוצר של פעולה שלא עמדה מאחוריה מיומנות רבה. מהו מקור שתי התפיסות הללו?
הנשמה מופיעה בעולם מבעד לגוף, לחומר. בצורה אנלוגית, מסוגל האדם להעביר ולמצוא רעיונות רוחניים מופשטים בחומר הדומם. גם ללא מיומנות מיוחדת ניתן היה – מאז ומעולם – להעביר על ידי עיבוד החומר או על ידי הכנסתו להקשר מסוים איזו מהות רוחנית, וכצופה ומפרש – להתפעל ממנה. כלומר, כאשר אנו משתמשים במילה ‘אמנות’ אנו מתכוונים לחפץ שמביא אותנו לידי התפעמות, שמעורר אצלנו התרגשות ותשוקה עם ההיחשפות אליו או אל ‘נקודה קריטית’ שיש בו. עניין זה, חומרי או רוחני, עשוי להיות נגיש או סמוי מן העין ולהתגלות רק לאחר עיון ממושך. רגע הגילוי, המפגש, מעורר את התרגשותנו. לעיתים זו המיומנות הנגלית המציפה את רוחנו ומעוררת את התרגשותנו, ולעיתים מדובר ברעיון נשגב, טמיר ונעלם – ההולך ומתגלה באופן פלאי לנגד עינינו הרוחניות.
נדמה שרק בתקופה המודרנית קיבלה המילה אמנות את המובן המלווה אותה עד היום: אובייקט מעשה ידי אדם הגורם לאותה התרגשות. בתקופות קודמות מובן זה למילה אמנות לא היה קיים כלל. המילה אמנות (שווה לְ’אוּמנות’) הייתה שוות ערך למילה מלאכה (ול’מלאכת מחשבת’ כמימושה המלא[1] ) או לתוצרה, וההתרגשות – אם כלל נבעה ממנה – הייתה תוצר לוואי שלא היה יחס אליו בשם. לעומת זאת, בתקופה המודרנית (בתהליך של מאות שנים) ההרגשה המתלווה ליצירה נעשתה חשובה כל כך, שהיא הובילה לשינוי המונח, וליצירת מושג חדש שהיא במרכזו. שאלת המיומנות נדחקה הצידה, ושאלת החוויה הוצבה בקדמת הבמה. כך נפתח פתח להופעה של חפצים הנקראים גם הם בשם ‘אמנות’, אך חסרים את רכיב המיומנות. המצב הובא לקיצוניות עם הופעת המשתנה (‘מזרקה’) של מרסל דושאן. השאלות שהעלתה הצבת המשתנה בתערוכה, ואחר כך במוזיאונים, הפעילו את הארוס האינטלקטואלי של הצופים, אך גם את נטייתם להרואיזם מרדני רומנטי. כך נכנסה המשתנה לפנתאון יצירות האמנות החשובות בהיסטוריה. בהיסטוריה מאוד ספציפית, יש לומר. מאחור נשארו ‘המון העם’, כלומר כל מי שלא הופעל על ידי החתרנות האליטיסטית[2] של אותה הצבה מוזיאלית. מה שהמון העם ראה,[3] ועדיין רואה, הוא פשוט משתנה. משתנה שנוצרה ללא השקעה יתרה מצד האמן, משתנה שבאופן מגוחך, אבסורדי, מתייחסים אליה בהערצה, ומקבלת מקום של כבוד במרחב השמור ליצירות מופת. משתנה!
החיפוש אחר החוויה אִפשר בשלב מאוחר יותר את הופעתה של האמנות הבלתי-מתַקשרת. החוויה התבררה (כבר אצל קאנט ובטח לפניו) כעניין סובייקטיבי, פרטי, שקשה לקבוע לגביו כללים אובייקטיבים. גם מי שמשוכנע שהפרופורציות היווניות הן אסתטיות באופן אובייקטיבי, יתקשה להוכיח זאת ולהכריח את המתנגדים להודות בטעותם (גם אם הוא מאמין שהם משקרים!). נדמה שאין ‘נקודה ארכימדית’ בעניין זה, שעל בסיסה ניתן לקבוע את קיומה של חוויה מסיימת ביחס לאובייקט כלשהו אצל כל בני האדם באופן שווה (מדעי המוח?). הפיכת החוויה לעיקר אפשרה את החתירה האינדווידואלית אחריה, ופתחה פתח ליצירה אישית בצורה קיצונית, עד כדי התעלמות מוחלטת – לפחות כלפי חוץ – מקהל כלשהו. ה’סתימוּת’ נהייתה למחזה נפוץ.
נדמה אם כן, שהמושג ‘אמנות’ נמצא במחלוקת בין אנשים וקבוצות שונים. מה שנראה כראוי לפח האשפה עבור צד אחד ייראה לאחרים כיצירה נשגבה המבטאת את גובהה האמיתי של רוח האדם. כלומר, מה שאנשים מוכנים לקרוא לו אמנות נקבע על ידי הערכים בהם הם מחזיקים, וכך שאלת הגדרת האמנות הפכה משאלה אונטולוגית לשאלה אתית. האונטולוגיה במקרה הזה נגזרת מהאתיקה.
השיפוט, כלומר העמידה על ערכי היצירה, תלוי בהבנה שלי את היצירה, כלומר בשאלת הפרשנות. שאלת הפרשנות היא המפתח.
על הפרשנות
היסוד הרוחני שבאמנות מכריח אותנו לפרש אותו, להבין אותו, לתת לו הקשר. גם שולחן שנעשה במיומנות רבה, כשאנו מכנים אותו בשם אמנות אנו מתכוונים שיש סביבו איזושהי ‘הילה’ שאין לחפץ אחר. המיומנות הגבוהה מעניקה תוכן רוחני לחפץ. אבל לא בכך מסתיים הדבר. ישנם חפצים שהתוכן הרוחני המופיע בהם מקורו לאו דווקא באיכות הצורנית הגבוהה שלהם, אלא חורג ממנה. במצב כזה החומר משמש כמדיום, מתווך, לרעיון המופיע בו. החומר לא נעלם מן העין, אלא מאפשר גילוי של אופן נסתר אשר קורא גם הוא את המתבונן לפרשנות.
הפרשנות תלויה לחלוטין בצופה. אין זה אומר שאין מובן ראשוני, מקורי, ליצירה, אלא שגילוי סודה מכאן והלאה יהיה תמיד תלוי בפרשן הניצב מולה. מכאן עלתה על דעתו של רולאן בארת המחשבה, שמשמעות היצירה כולה תלויה לגמרי בצופה/קורא-הפרשן. אין ליצירה מובן קבוע, הוא טען. המחבר מת, כלומר אין מובן אובייקטיבי ליצירה שנובע מכוחו של המחבר. הפרשן החופשי מלפיתתו של המחבר, על רצונותיו ונסיבות חייו, שולט על היצירה בלי מיצרים. אפשר לדבר על נסיבות היסטוריות וכדומה, אבל הפרשנות הסופית תהיה תלויה תמיד בפרשן העכשווי. ומה עם היוצר? הוא תרם את תרומתו בכך שהעלה כמה צבעים על הקנבס, או שרבט כמה מילים, אבל בזה נגמר תפקידו. באמת, הוא יכול לפנות את הבמה.
אפשר להישאר בזה. זה אפילו די נעים, לחשוב שאני מנהל את העולם, ואין שום דבר מחוץ להישג ידי והמצאתי. אבל לא כך דרכו של היהודי. היהודי מרגיש בירכתי מוחו את העוול שנעשה ליוצר. היוצר, שעמל על היצירה ימים רבים, שרצה להביע משהו ספציפי, נדחף ונושל מאדמתו. מות המחבר – רצח וירושה. כיהודי, איני יכול לסבול את המצב הזה. אצטרך להתגבר על היצר, להתעלות על עצמי – לחשוב על האחר.
בעקבות לוינס אפשר לפתור את הבעיה שהציב לנו בארת. לוינס קורא לנו לשים לב לקיומו הממשי של האחר. במאמץ שכלי, עם גיוס הדמיון, ניתן להתייחס אל היצירה כאל דיבור של המחבר. דיבור ללא קול, דיבור שנמשך אחרי שהוא עצמו כבר עזב. נראה אותו מבעד ליצירה. מה יש כאן? מה הוא אומר? נחפש את עקבותיו ביצירה. מה שלו ומה של אחר, או של המסורת? לְמה אין חשיבות מיוחדת ואפשר לוותר על מתן הסבר ביחס אליו? אנסה להקשיב לַאחר. לא הראייה היא המפתח כאן, אלא השמיעה. זו ראייה מעין שמיעה.
קריאה כזו של היצירה מעניקה לנו יסוד לאחוז בו ולהתייחס אליו. הפרשנות מקבלת מימד אובייקטיבי. הדברים נאמרו לי, אני שומע. אמנם כל שומע מבין קצת אחרת את הדברים, אבל כולנו שומעים את אותו הדבר. היצירה לא נגרסת בתוך התהום של העצמי, ולא ניצבת מולי ריקה מתוכן, אלא מקבלת משמעות מיחסה אל האחר, אל יוצרה. השדה המעובד מושב לבעליו.
איכות היצירה
כפי שנאמר לעיל, קביעת איכות היצירה (ואם לקרוא לה בשם ‘אמנות’ כלל) תלויה בסולם הערכים לפיו דנים אותה. הערכים שעשויים לבוא בחשבון הם חשיבות היסטורית, איכות טכנית, איכות אסתטית, עוצמת החוויה, כמה טוב עושה היצירה בעולם, ועוד.
מבחינת היהודי, היצירה הטובה היא זו המניעה את האדם לסור מרע ולעשות טוב. כל המעשים נמדדים על פי העיקרון: “ואהבת לרעך כמוך”; איך בדיוק – זיל גמור. זהו הערך העליון. אחריו עשויים לבוא ערכים נוספים, אבל כולם כפופים לערך זה.
והערה לסיום: אדם עשוי לאהוב יצירה ולהנות ממנה ללא קשר לתוכנה המקורי. מותר להנות!
[1] המושג “מלאכת מחשבת” עשוי לכלול בתוכו התייחסות הן לצד החומרי של היצירה והן לצד הרוחני שבה. בכל מקרה מושג זה מניח מיומנות, חוכמה, מסוימת. לא יכולה להיות מלאכת מחשבת ללא חוכמה – אמנות, היום, כן. מלאכת מחשבת גם מאוד מחוברת לתוצר, בניגוד למושג אמנות בו משתמש פרום.
[2] אירופית-אמריקאית שמאלנית.
[3] ואני – בתוך עמי אנכי יושב.
תמונה ראשית: דיוויד לואיס, דמדומים בהרים
ותודה לאיתן לאוב על הדיון המעמיק, חלק מהרעיונות הם בהחלט שלו (שימת דגש על המיומנות ועל רגש ההתפעלות, כלשונו).