אנחנו מסתכלים על העולם סביבנו ורואים מראות בלי סוף. מה אנחנו רואים? האם אנחנו רואים רק את פני השטח של הדברים, או משהו נוסף, שכבה או שכבות נוספות המגיעות אלינו מתוך, או מבעד לנגלה?
נתבונן רגע בתצלום הבא, של הצלמת היהודיה-גרמניה אנה בירמן:
מה אנחנו רואים כאן? מדובר בצילום של מגדל אייפל מלמטה למעלה. כעת שאנו יודעים זאת, מה העניין שלנו בתמונה הזו?
הצלמת מבקשת מאיתנו שלא נראה כאן את מגדל אייפל, אלא צורות מופשטות בלבד. התצלום הזה הוא ניסיון מפעים ליצור אמנות מופשטת על ידי צילום – מה שנחשב לנחלתו הבלעדית של הציור, הושג עתה גם בצילום. אם נצליח להתעלם מה”מציאות” הנשקפת בצילום, כלומר מכך שמדובר במגדל אייפל, ונתמקד בקווים ובמרובעים בלבד, נראה את הלא ייאמן קורה – המציאות איננה עוד. האם אתם מסוגלים לכך? נסו ללכת מעט אחורה, לשנות את מיקוד המבט, עד שתראו צורות בלבד (ולא את מגדל אייפל). הפלא הזה הוא כל כך משמעותי, כיוון שהצילום, בהגדרה, לעולם ישקף לנו את המציאות הנגלית. הצילום ‘תקוע’ על ידי המציאות, ולכאורה לא מסוגל להשתחרר ממנה, להראות משהו אחר, מעבר לה. אבל כאן אנה בירמן מוכיחה לנו שיש אפשרות אחרת, וניתן לראות גם בצילום, ואולי גם במציאות עצמה, משהו אחר, נוסף.
אני רוצה לעשות מהלך הפוך מבירמן, אבל מצד שני גם קרוב אליה להפליא, אולי כמו שתי נקודות סמוכות במעגל. אני לא מבקש לראות את הצורות והמבנים המופשטים היוצרים את המציאות שלנו, אלא להיפך – לראות ‘מבעד’ למציאות את המשמעות שבה, את הנשמה שבה.
מה שבירמן עושה זה להעצים או להציף את הצורה, מה שאני רוצה לעשות זה להציף את המשמעות. אנסה להדגים עניין זה בעזרת ציור של רמברנדט. קחו דקה להתבונן, מה אתם רואים?
אפשר לתאר את התמונה הזו בצורה צורנית או פורמליסטית בלבד. לדבר על הצבעים, על משיחות המכחול, על האור והצל, על הקומפוזיציה. אפשר גם להיכנס לפרשנות ראשונית: לדבר על כך שהמפתחות מסמלים שמדובר בפטרוס, וכן גם דמותו המזדקנת, ולזהות את הסצנה מהברית החדשה. ניתן גם לדבר על בגדיו של פטרוס (אנכרוניסטיים?), צבע עורו (מקומי?), המקום בו הוא יושב (מה זה העמוד הזה?) ועוד ועוד. אבל אף אחד מהניתוחים האלה לא באמת נוגע במהות היצירה עצמה, במה שהופך אותה ליצירת אמנות. כל הנ”ל נוגע רק בהיבט האֻּּמנותי שלה (הצד בו היא נחשבת למלאכה), ומוֹתר האָמָּנות (בקמץ קטן) מן האֻמָּנות (של צייר מוכשר) אין.
אבל אנחנו שמים לב שמדובר כאן ביצירה איכותית באמת, יש אפילו שיאמרו יצירת מופת, ולא במלאכה סתם (אפילו אם היא של רב אמן). מה העניין הזה? לא מדובר כאן רק במובן האסתטי של היצירה, כלומר שמדובר כאן באובייקט יפה. לא, יש כאן משהו נוסף, “מעבר” לאובייקט. יש כאן איזו אמת נצחית, איזו אמירה חשובה. לדבר הזה קוראים משמעות. וכיוון שהמשמעות הזו נובעת מן היצירה עצמה, ומדובר במשמעות חשובה ומרגשת, זו יצירה טובה באמת.
המשמעות היא עניין חמקמק. לא הרי המשמעות שאני מוצא ביצירה למשמעות שחברי מוצא בה. ויש מי שלא יראה בה משמעות כלל. עם זאת, העובדה שאיננו יכולים לשים את האצבע על המשמעות הקבועה של היצירה לא אומרת שאין לה משמעות כלל.
אך האם משמעות זו, ויופי עמוק זה, שאני מוצא ביצירה (ומישהו אחר יכול למצוא תוכן אחר), קרובים בצורה כלשהי ליופי שראה רמברנדט ביצירתו? זו שאלה קשה במיוחד, שתשובתי עליה היא כזו:
ראשית, לעולם לא נוכל לחוות את אותה חוויה שחווה רמברנדט אל מול יצירתו. כוונתו המלאה של “המחבר” נסתרת מאיתנו. עם זאת, אין המחבר “מת” לגמרי. המחשבה שאין לנו גישה כלל אל נפשו של המחבר היא בחירה, היא איננה עובדה. אני חוזר: תפיסת “מות המחבר” היא אמונה, היא איננה אמת אובייקטיבית. מי שאוחז בתפיסה זו בוחר למקד את מבטו בפער האינסופי, הבלתי ניתן לגישור בין בני אדם שונים.
אני אכן מכיר בפער הזה, שלעיתים הוא בלתי נסבל, והוא מקור הבדידות כולה. אבל אני גם מאמין בכך שישנה דרך לקפוץ מעל לפער הזה, קפיצה של אמונה, של אמון. ישנה אפשרות לפגוש אדם אחר באמת. ישנה אפשרות לקפוץ מעל לפער האינסופי. וכך ישנה גם אפשרות להבין יצירות אמנות – דרך המפגש המחודש עם המחבר, מפגש שמכיר בפער, אך גם מאמין ביכולת שלנו להתקרב.
*
פתחתי בשאלה האם כשאנו מתבוננים במציאות אנחנו רואים את המציאות הנגלית אלינו בלבד. התשובה להבנתי היא שהדבר נתון לבחירתנו. אנחנו יכולים לצמצם את הראייה שלנו לרובד התיאורי בלבד, לחשוב שמה שרואים זה מה שיש, לא להעז לפרש. אבל אנחנו מסוגלים ליותר מזה, ולהבנתי אנחנו גם מוכרחים לעשות כך מבחינה מוסרית. עלינו לראות “מבעד” למציאות. לראות את האמת, לחשוף את הזיוף, למצוא את הטוב, להקשיב ולהאמין שמשהו עובר. לא מדובר כאן על ראייה חודרנית, כזו הכובשת את המציאות ומפשיטה אותה. לא, אני מדבר על ראייה מכבדת, המסתכלת על מה שיש בקנקן ולא על הקנקן עצמו.
אני רוצה להוסיף אמירה אישית. אני עצמי, לפני שנתיים, לא הייתי מבין מה כתבתי כאן. הייתי בטוח שאני מסוגל לזהות מה שאחרים לא, שאני מסוגל במידה רבה להסיר את הלוט, להפשיט את המציאות. אבל אז השתמשתי בראייה החודרנית, הכובשת, שלא באמת רואה החוצה, אלא מביטה ללא הפסקה פנימה. השימוש שלי בפרשנות היה אלים, חשבתי שאני מסוגל להבין את מחשבתם של אחרים. היום אני מבין שאין אפשרות כזו כלל. הפער האינסופי הוא הכרחי, הוא מגן על הזולת. אבל הוא פועל כחרב פיפיות – הוא משאיר את כולנו בבדידות איומה.
לכן אני מציע אפשרות אחרת, נוספת (להבנתי – בעקבות לוינס). אפשרות של קרבה מתוך כבוד ושמירה על הפער. מתוך ההבנה שאי אפשר להבין, נַעֲשֶה ניסיון להתקרב, ניתן אמון.
למתעניינים – הפרשנות שלי ליצירה של רמברנדט:
אז מה אני רואה כאן? אני רואה אדם אבל, בודד, יושב מוקף בצללים. כמו יונה בבטן הדג, גם הוא ממלמל “בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי, אֶת ה’ זָכָרְתִּי, וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ”. מתוך המצור והמצוק הוא קורא, מתוך הבדידות הוא מבקש גאולה. אבל המבט שלו לא מופנה כלפי חוץ, אלא פנימה. עיניו מביטות פנימה אל נפשו, החדר סביבו איננו.
להבנתי, בניגוד ליצירות אחרות בהן הידע הוא תנאי להבנתן, במקרה הזה הידע צריך לבוא בשלב משני, לאחר ההתרשמות הראשונית מהיצירה. על מנת להבין את המסר שלה מספיק להיות בן אדם, להכיר את חווית הבדידות. לחוות אותה באמפתיה יחד עם הדמות האבלה, היושבת לבדה בצללים, צללי נפשה. בשלב ראשוני זה, של המפגש עם החוויה האנושית העולה מהציור, העובדה שמדובר בפטרוס השליח הנוצרי איננה משנה כלל. הידע, ההכרה שהדמות המצויירת לפנינו היא פטרוס היושב בתא כלאו, שמים הגיעו בשבילו עד נפש, אכן מוסיפה ומעמיקה את ההשפעה של הציור, אך היא איננה תנאי להבנתו.
תודה על הזוית האישית! מתחבר לי לשיח על מסמן ומסומן (וליתר דיוק על המסומן). שנזכה לתת ולקבל אמון
יפה מאוד!!