“זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם; אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים.
וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ – תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. לֹא תִּשְׁכָּח”. (דברים כה, יז-יט)
*
“וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: אֹתִי שָׁלַח יְהוָה לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל; וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי יְהוָה.
כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו;
וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר”. (שמואל א, טו, א-ג)
*
עד עכשיו לא הבנתי את מצוות מחיית עמלק.
זה לא שלא הבנתי מה נדרש מאיתנו, אבל בעומק לא יכולתי להבין את הרציונל העומד בבסיס הציווי. איך ניתן, מוסרית, לחסל את כולם – מאיש ועד אישה, מעֹלל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור! האם לא נהיה אז אנחנו בעצמנו עמלק, או גרועים ממנו, שרצונם הוא לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים […] וּשְׁלָלָם לָבוֹז? הם לפחות שומרים על הבהמות!
רק היום, כששמעתי את ההקלטה של מחבל החמאס שהתקשר להוריו בעודו רוצח יהודים בקיבוץ מפלסים, הבנתי איך זה מוסרי, איך זה הצדק עצמו, למחוק את כולם עד האחרון שבהם.
מחבל חמאס: “אבא, אני מדבר איתך מטלפון של יהודייה. הרגתי אותה ואת בעלה. במו ידיי הרגתי עשרה! אבא, עשרה במו ידיי! […] הדם שלהם על הידיים שלי, תן לי את אמא. בחיי, עשרה במו ידיי, אמא. הרגתי עשרה במו ידיי! […]
אימו: הלוואי שהייתי איתך.
הוריו: תהרוג, תהרוג, תהרוג! תהרוג אותם!”[1]
הרוע כל כך עמוק, כל כך מוחלט – זה החינוך, זו התורה, זה האופן בו הם מפיקים משמעות מהחיים ומהמוות שלהם. איך יכול להיות שהם קיימים, לעזאזל. איך יכול להיות שיש כאן בני אדם, נער וזקן, טף ונשים, על האדמה הזאת, שכל מה שהם חושבים עליו הוא רצח?!
כדי להבין צריך לראות את זה בעיניים. אבל אני לא ראיתי, אז אני מדמיין. אני מנסה להבין מה הלך שם, בתוך הראש של המחבל. ומה שאני מבין הוא ראייה של העולם עם היפוך מוחלט של טוב ורע, שלרצוח ולאנוס ולכרות ראשים זה טוב, שברוכים המן והיטלר רוצחי ההמונים, ברוכים בעומק, וארור מרדכי הצדיק והטוב, ואז אני מבין שצריך להשמיד את האנשים האלה. פשוט למחוק אותם.
וצריך לזכור ולהזכיר בפועל את הרע הזה, ואת המחשבה המקננת אצלם בראש כל הזמן, ושתמשיך לקנן, שצריך לרצוח יהודים, שצריך לרצוח בכלל. וצריך לזכור ולהזכיר את המעשה שהם עשו, עושים ויעשו – אם אנחנו לא נעשה דבר. אם לא נקום, נשים נפשנו בכפנו, ונחסל אותם.
ואני מקווה שכשננוח מן המלחמה הזאת הם כבר לא יהיו כאן. אבל בטח עדיין לא יגמרו כל העמלקים שבעולם, וגם כשיהיה לנו נעים ונח אסור לנו לשכוח, ודווקא בימים של שקט וביטחון צריך לצאת עליהם למלחמה – שלא יקרה שוב מחדל עוטף עזה. והמחדל הזה קרה כי העלמנו עין, כי בחרנו לשכוח.
והנימוק המוסרי הוא שחל עליהם דין רודף נצחי. פשוט כך. עם חלב אימם הם יונקים רצח, ועל ערש דווי הם מורישים רצח. וראוי שימחה שמם, ועריהם ושללם יעלו באש, ועזה תחרש, ואחרי כמה זמן יבואו לשם יהודים ויגורו, וישָכַח שאי פעם הם גרו כאן, כי הכל יהיה יפה וחי ופורח.
זָכוֹר, לֹא תִּשְׁכָּח. [2]
[1] מתוך אתר N12. (נראה שיש מעט אי דיוקים בתמלול, שמעו את ההקלטה עצמה באתר זה או במקום אחר) : https://www.mako.co.il/news-military/6361323ddea5a810/Article-3e96b5534626b81027.htm?partner=lobby
[2] ומתוך הדיון למדנו שמצוות מחיית עמלק אינה מצוות מחייתה של קבוצה אתנית גם כשהיא נחמדה או תמימה, רק כי נקראה בשם עמלק. “עמלק” הוא מושג, שנטבע ברגע מסוים בהיסטוריה שבו תפיסת עולם מתועבת התאחדה עם עם ספציפי, שאם אדם אחוז בו (במושג) דינו מוות. זו הכוונה, זה הפשט. לא מחיית קבוצה אתנית בגלל חטאי אבות, אלא מחיית קבוצה שאוחזת בתפיסת עולם מתועבת מזה שנים רבות ושניתן לאפיין אותה, להצביע עליה, בעזרת הסיווג האתני שלה. במקרה שלנו הסיווג האתני לא רלוונטי, אלא רק השתייכותם של האדם וקרוביו לתנועה מסוימת כמו חמאס, חזבאללה או הנאצים או הזדהותם עימה.