תנא דבי רבי ישמעאל: אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה - אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה. שמא סלקא דעתך? אלא: ודאי עשה תשובה. הני מילי בדברים שבגופו, אבל בממונא - עד דמהדר למריה.
*
הדרך היחידה להבין גמרא, זה לשבת ולהרהר במה שנאמר. פעמים רבות איננו יכולים להבין אפילו את הפשט במהירות, שלא לדבר על הרעיונות העמוקים העומדים ביסוד הדברים. גם אין לצפות שנבין את הדברים עד תום, כל קריאה מזמנת תובנות חדשות.
בסוגיה שאנו עוסקים בה יש שלוש שכבות, העשויות בסגנונות שונים. הסגנון הראשון הוא של הוראה מוסרית ביחס למציאות מסוימת. הסגנון השני הוא של פרשנות יוצרת של הנאמר בחלק הראשון, פרשנות המשמשת ככלי יצירתי – היא איננה צמודה לנאמר במכוון, והיא משמשת כקרש קפיצה לחידוד הדרישה המוסרית מן האדם. בחלק השלישי מובעת הסתייגות מהמסקנות הנדיבות של שני החלקים הראשונים.
תנא דבי רבי ישמעאל: אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה - אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה.
הברייתא מנוסחת כהוראה. כיוון שהאדם החוטא אולי שב מדרכו הרעה מאז הזמן בו ראינו אותו חוטא (אתמול בלילה!), אסור לנו לשפוט אותו על החטא. עלינו להשאיר את הפתח פתוח, לא לקבע את האדם אל החטא. עולם בו התשובה אפשרית, הוא עולם מתוקן.
נשים לב שמדובר כאן במיוחד על תלמיד חכם. האם הסיבה שאנו משאירים לו פתח היא שמדובר בתלמיד חכם? ייתכן, אך לדעתי זו לא הכוונה כאן. להיפך – דווקא העובדה שמדובר בתלמיד חכם גורמת לנו להמשיך ולהרהר אחריו ביום. כלומר, במקרה בו אדם הנתפס כצדיק מתגלה כזייפן או אפילו פושע, האירוע מקבל מימד חמור יותר מן הרגיל.
במקרה כזה הדרישה מאיתנו היא גדלות נפש. עלינו לשחרר את האכזבה העצומה מאותו תלמיד חכם, שציפינו שישמש דוגמא והכזיב. כעת אנחנו צריכים למחול לו בליבנו, לאפשר לו לשוב.
כאן צריך להקדים את המאוחר, ולהביא את סופה של הסוגיה:
והני מילי בדברים שבגופו, אבל בממונא - עד דמהדר למריה.
אין מדובר במקרה בו יש פגיעה באדם אחר. במקרה כזה אסור לנו להעלים עין, להתחסד, לרחם על אכזרים. במקרה כזה דרוש מאיתנו לדאוג לנפגע, ולא להניח לפוגע לחמוק מן הדין.
אבל לא על כך מדברת הסוגיה שלנו. הסתייגות זו חייבת להופיע, כיוון שבצד המחילה יש סכנה, אבל אסור שההסתייגות תתנפח למימדים מפלצתיים. הדרישה הראשונית והיסודית ביותר היא לתת מקום לתשובה, לאפשר גם לתלמיד חכם חוטא – לשוב. כן, לפעמים גם תלמידי חכמים חוטאים, לפעמים כח הרצון נשבר, האמונה נסדקת, המאמץ יורד לטמיון. אבל אין יאוש בעולם כלל, ויש תקווה, ואפשר לשוב. ועלינו, כצופים, לאפשר את המהלך הזה, להאמין באפשרות של תיקון, לפתוח פתח לתשובה.
אני רוצה להעיר על מוטיב הלילה שבמימרא הראשונית. תלמיד החכמים חטא בלילה, לא ביום. הלילה מועד לפורענות, ואולי נפילה רגעית גרמה לו ליפול בחטא. אבל ראיית החטא בלילה מעוררת אצלנו חשד שמדובר באדם שתוכו איננו כברו, שביום מציג עצמו כתלמיד חכם, “צדיק”, ובלילה הולך לבית המשתה והזנות.
ראייה של מי שמזוהה כנציג של כל הטוב והנכון נופל בחטא וזורק את ערכיו לפח, יכולה לערער את עולמנו ואת אמונתו בטוב. הגמרא מבקשת, דורשת, אבל גם מתחננת: אל תזכרו את החטא ביום. תאמצו צורת מחשבה חומלת, סולחת, נותנת אמון בטוב.
***
שמא סלקא דעתך? אלא: ודאי עשה תשובה.
שימו לב לפרשנות ה”יוצרת”. החכם המאוחר החליט לפרש את המילים “שמא עשה תשובה” כתוכן המחשבות שלנו, ולא כתיאור מציאות אפשרית. המהלך הזה מאפשר לו לחדד את ההוראה: הדרישה מאיתנו היא לפתוח פתח שלם, לא חצי פתח. לשחרר לגמרי את החשדנות המשתמעת במילים “שמא עשה תשובה”. אולי דרישה זו לשחרור מוחלט היא זו שעוררה את הצורך בהסתייגות לעיל.
אני חייב לומר שהחכם הזה רגיש בצורה קיצונית. אני לא שמתי לב לסכנה הטמונה לכאורה במשפט הראשוני. אני רק שמעתי את ההוראה – תהיו לארג’ים במחשבה שלכם, תשחררו את השיפוט. זו גם הכוונה כאן, אבל היא מודגשת ביתר שאת.[1] האם לא היינו מבינים שזו הכוונה גם בלי ההדגשה הנוספת?
אני רוצה פעם נוספת להסב את תשומת הלב אל האופן בו ההוראה האחרונה הזו מופיעה לפנינו. החכם ביצע מהלך כאילו-פרשני על המילים שבברייתא, ובעזרת ה”מופע” הזה חידד את הנאמר. מדובר כאן בפרשנות אשלייתית, כיוון שברור שהמילים “שמא עשה תשובה” מתייחסות למציאות אפשרית, ואין כאן הוראה “חישבו: שמא עשה תשובה”. החכם טוען את המילים במשמעות אחרת מזו המקורית, ועל גבי המשמעות החדשה הוא מפתח מהלך חדש. הפרשנות כאן היא אשליה, היא אמצעי סגנוני בלבד לומר דבר מה נוסף, חשוב, שבהחלט קיים כבר באמירה הראשונית, אך לדעת החכם המאוחר לא הודגש מספיק.
[1] נדגיש: הדיוק הזה של הגמרא מתייחס למחשבות של הצופה בלבד, ולא למציאות הקונקרטית. אין שום דרך לדעת אם הבחור באמת שב מחטאו, אך כן בידינו ללמד את עצמנו לחשוב עליו דברים טובים בלבד. ובאמת בכתב היד הנמצא בספריית מינכן וכן בקטע מגניזת קהיר, כתוב “אלא אימא ודאי עשה תשובה”, כלומר זו הנחייה מה לחשוב, ולא קביעה קטגורית על גבי המציאות.