במחשבה ראשונה, מבחינתי יש שני עולמות בלבד[1] – זה שקיים במציאות וזה שאני מדמיין בראש שלי. אני מניח שיש מציאות שקיימת מחוץ לי, סוליפסיזם לא בא בחשבון בגלל הניסיון האישי שלי עם עולם אמיתי שקיים ‘בחוץ’, או יותר נכון – עם אדם אמיתי שקיים בחוץ. בשלב מסוים האמנתי לחלוטין שראיית העולם כפי שאני חושב שהיא היא אכן המציאות. במצב עניינים שנוצר בתקופה מסוימת האמונה הזו הלכה ודחקה אותי לקצה גופני ומנטלי, עד לרגע אחד שבו היא פשוט התנדפה, ובמקומה הפציעה הבנה חדשה – יש עולם מחוץ לי! יש אנשים אמיתיים שם בחוץ! ואני לעולם לא אוכל לדעת מה הם חושבים. ההבנה הזו הלכה והתפתחה, הלכה והעמיקה. צריך לומר שאם הייתי אומר לעצמי בעבר שאני לא מאמין בקיומם של אנשים אחרים לא הייתי מבין על מה אני מדבר. להיפך – הייתי בטוח שזה קשקוש מוחלט ושדווקא המחשבה שאני יכול להבין אותם מוכיחה שאני כן מאמין בקיומם. אבל ההפך הוא הנכון. רק אם אני מבין באופן עמוק – ברמה הניסיונית העמוקה ביותר – שלאנשים ולעולם יש קיום נפרד ממני, ושאני לעולם לא אוכל להבין אותם עד הסוף, רק אז אני יכול להגיד שאני מאמין בקיומם של אנשים אחרים. אם אני חושב שאני יכול להבין אותם או לשלוט בהם – אני בעצם חושב מתוך ‘כוליות’, כלומר שהכל שלי ובי.
אז אירוע מטלטל הוא ששחרר אותי. האירוע עצמו היה פשוט, קרה ברגע, כמעט בלי להבחין. אבל לפניו חוויתי סבל רב – וכך גם האנשים סביבי; ולאחריו הייתי צריך לבנות את כל תמונת העולם שלי מהתחלה, מתוך הנקודה היציבה האחת הזו – שיש קיום אמיתי בעולם מחוץ לי. זו הנקודה היציבה ביותר בקיום שלי היום, שיש עולם בחוץ, ושיש עוד ‘אחרים’. היא נקודת הראשית עליה הכל עומד. ממנה אפשר להתחיל לבנות.
מכאן נובע שיש יותר משני עולמות. הכרת המציאות כמו שהיא, כלומר כעולם הקיים מחוץ לי, מחייבת אותי להכיר בכך שיש עוד אנשים בעלי עולם פנימי משלהם. יש עולמות כמספר החיים. הגברת המודעות לעולמות הפנימיים של האחרים היא הכרחית.
***
כדי להבין יותר כיצד עובד ה’עולם הפנימי’, נחזור לרגע לתמונה של שני עולמות: המציאות הקיימת מחוץ לי, והעולם המדומיין שלי, כלומר תמונת העולם שלי. יש יחסים בין תמונת העולם שלי לבין העולם הממשי, אך בהכרח אין חפיפה (יש לציין שאחד האתגרים הגדולים ביותר של האדם מאז ומעולם היה הניסיון ליצור לעצמו תמונת עולם כמה שיותר מדויקת, כמה שיותר חופפת את המציאות האמיתית). המציאות המדומיינת (תמונת העולם שלי) אמנם קיימת ביחס לרובד מסוים של המציאות הממשית ומשתמשת ב’חומרי גלם’ שהיא מקבלת ממנה ביצירת הדימויים, אך המחשבה יכולה להמשיך וליצור את עולמה המדומיין בלי אף אינדיקציה לכך שאכן יש קשר (מעבר לחומרי הגלם) בינו לבין המציאות הממשית.
עם זאת, ישנה אפשרות של ‘פריצה’ של העולם הממשי אל תוך העולם המדומיין, פריצה שדורשת ממנו להשתנות. כך לדוגמא קרה לי במקרה שסיפרתי למעלה – המציאות פרצה לי אל תוך המחשבה, תמונת העולם המדומיינת בה החזקתי קרסה, ועולמי השתנה. אפשר לתאר את התהליך במונחים של מתודת המחקר המדעי: הייתה בידינו השערה המסבירה את התופעות, אך פתאום הופיעה תופעה שלא הסתדרה עם התאוריה בשום צורה. לא ניתן היה לפרש את התופעה באופן כזה שיישב בינה לבין התאוריה, ולכן התאוריה התנפצה לרסיסים. במקומה קמה ועלתה תאוריה חדשה, טובה יותר.
לשם המחשה, אוכל לתת דוגמא יומיומית לאירוע כזה שמשנה את תמונת העולם בזעיר אנפין: אני רואה מישהו מחייך ובטוח שהוא מחייך אלי, אבל אחרי כמה רגעים פתאום אני מבין שהוא בכלל חייך לאדם מאחוריי. אבל איך הבנתי את זה? בגלל נתון נוסף – לדוגמא, הבחור שמאחורי פתאום הופיע בשדה הראייה שלי, והוא הלך להתחבק עם הבחור שחייך, בלי שמישהו מהם שם לב אלי. במקרה הזה העולם המדומיין בו אני חי נתקל בנתון – במציאות – שלא איפשר עוד את קיומו. העולם המדומיין קיים כל עוד ניתן ליישב את הסתירות בינו לבין המציאות. ברגע שיש פער שלא ניתן לסגור, שלא ניתן לפרש כך שיתאים לתמונת העולם הנוכחית – יתנפץ הדמיון הישן ותתחיל להיווצר תמונת עולם חדשה. גם תמונת העולם הזו מדומיינת, אך היא חופפת למציאות בצורה טובה יותר. חשוב לומר – כל עוד ניתן לפרש ולהסביר את הנתון הבעייתי בצורה שמתאימה לתפיסת העולם הישנה – נעדיף בד”כ לעשות את זה, כי אנחנו מעדיפים לשמור על יציבות (זו שאיפה מאוד אנושית ומובנת, אבל היא מכשילה אותנו שוב ושוב). עם זאת לפעמים אין ברירה, והגילוי קורה באופן בלתי רצוני. במקרה כזה, אם תמונת העולם המתנפצת יסודית יותר, הזעזוע יהיה גדול יותר.
***
יש דרך לנהל את הדמיון. לא לשלוט בו לגמרי אלא להכווין אותו, לתרגל אותו. כיוון שתמונת העולם שלי, כלומר הדימוי שיש לי לגבי המציאות, היא העולם בו אני חי, חשוב מאוד ללמוד כיצד לכוון אותו ולבקר אותו. אסור להיכנע לנוחיות שבהתמכרות לתמונת עולם קבועה וקפואה. חשוב לבחון את תמונת העולם הנוכחית שלי שוב ושוב על ידי התרכזות במציאות, במעין התבוננות בלי שיפוט, התכווננות תודעתית למציאות הקונקרטית והשהיית הדיבור התודעתי. (בנוסף, חשוב ללמוד ולהכיר תמונות עולם אפשריות שונות משלי. גם אם היום אני לא מאמין בהן, יכול להיות שהן דווקא יימצאו מתאימות מאוד בזמן אחר. “והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך”).
מלבד בחינת תמונת העולם הנוכחית שלי עצמה, ניתן לבחון גם את נקודת הראשית עליה היא מבוססת (אם כי קיום יכולת הבחינה שלה תלוי בכך שהתנסיתי בהחלפת נקודת ראשית, כלומר שהאמונה היסודית ביותר שלי לגבי העולם השתנתה). יש שתי נקודות ראשית עליהן יכולה להיות מבוססת ההכרה – יש עולם מחוץ לי, ואין עולם מחוץ לי. חשוב לומר – אם אין לי בהיסטוריה הפרטית שלי חוויה של התנסות בנקודת ראשית מסוימת אז אין לי דרך לבחון אותה, גם אם אני בטוח שכן. אם הקורא לא מבין על מה אני מדבר, כנראה שהוא לא התנסה בשתי נקודות הראשית האלו, ולא מסוגל להבחין בפער ביניהן.
על אף שניתן לבחון את נקודת הראשית, אני עצמי, בכל פעם שאני נע לכיוון נקודת הראשית של ‘רק אני קיים’, אני מזכיר לעצמי שיש עולם בחוץ. דרוש אם כן מאמץ לשמור על נקודת הראשית הזו, על אף שבעומק אני יודע שהיא נכונה. אני יודע את זה, אבל לפעמים מתמכר להרגשה שאין מבלעדי עוד. מה שמציל אותי בעת כזאת הוא הזיכרון שפעם ידעתי שיש ‘אחר’ בחוץ. אני מתחקה אחרי הזיכרון הזה, מדמיין אותו, ובסוף זה חוזר אלי. אני עושה את זה כי אני מאמין שזה הדבר הנכון. גם אם כרגע אני מאמין שאני היחיד הקיים, או שאני במרכז, אני יודע בעומק שזה לא ראוי ושזה לא כך באמת. אבל במקרה כזה אני לא מרגיש שיש אחרים, אלא רק יודע. כדי להרגיש צריך גם לדמיין, וכאן נכנס האימון של הדמיון.
נדמה שדמיון מיומן הוא כזה שאני יכול ‘להיכנס אליו’ ולצאת ממנו מתי שאני רוצה, ושאני מודע מתי אני שבוי שלו ומתי לא. לפעמים תמונת עולם מדומיינת היא כל כך חזקה, שאני פשוט לא מצליח להשתחרר ממנה. היא מערבת את הגוף והנפש שלי, ומרגישה כל כך מוחשית, שאני מאמין בה לגמרי שהיא חופפת למציאות. לעיתים ניתן לאתר את רגע ההיווצרות של תמונת עולם כזו: החוויה היא של כורח ממשי (פיזי ומנטלי) לבנות נרטיב מהנתונים שהתקבלו מהמציאות. לפעמים הצורך ליצור נרטיב הוא כל כך חזק, שקיימת הרגשה של מתקפה על התודעה. במקרה כזה צריך להחזיק מעמד עד שהתשוקה הזו תחלוף, ולבצע פעולות למניעת כפייה של פרשנות חד משמעית על המציאות.[2] צריך להשאיר את הנתונים כפי שהם, ללא פרשנות, ככל הניתן. ניתן להיעזר בהפניית המבט. אי ראיית האובייקט שמשמש כטריגר ליצירת תמונת העולם מסיר את הלחץ על המחשבה ומאפשר הכוונה מושכלת של הדמיון. אחרי שהסער נרגע אני מסוגל להסתכל על תמונת העולם מבחוץ, לבחון אותה, וגם להחליף אותה.
תיקון תמונת העולם והכוונה מושכלת שלה יכולים לקחת ימים רבים, שבועות, חודשים ושנים. יצירת תמונת עולם טובה ומדויקת היא משימת חיים. אני משתדל לקיים את מאמר חז”ל “לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר רע” ולא להתמכר לתמונת עולם נוחה אבל מעוותת. כמובן שאין ברירה אלא לחיות עם תמונת עולם חלקית, אך יש חשיבות שתמונת העולם הזו תהיה טובה מוסרית. הנקודה הזמנית שבה אתה עוצר בדרך חייבת להיות טובה.
***
רק בעזרת הדמיון ניתן לפגוש אנשים אחרים. הדמיון מאפשר לנו לעבור את הגבול של האני, ולהגיע למפגש ישיר עם אחר. אני לא מדבר על דמיון במובן הפופולרי שלו, זה שנתפס כאשליה, שממציא מציאות שלא קיימת, [3][4] אלא על דמיון שדווקא מגלה לנו את המציאות. אם לא אדמיין את הקיום הנפשי של האדם שמולי, לא אפגוש בו באמת. זו פעולה התכוונותית, של ריכוז בו. כדי לצאת מתוך הכלא של ה’אני’, אני חייב להשתמש בדמיון המגלה. הדמיון הזה מעצים את האמונה-ידיעה שיש אחר חוץ ממני, הבנה שהגעתי אליה בזכות הניסיון, שעתה ניתן לקרוא לו התגלות. האחר התגלה בפני. הקיום שלו ברור לי עתה כשמש, וכדי להגיע אליו אני רק צריך להפעיל את כושר הדמיון שלי. אבל שוב – וזה חשוב מאוד – אני לא ממציא אותו. הוא קיים שם בלעדי, אני רק מייצר גישה אליו. זו משמעותה של נתינת כבוד. וכך גם ניתן להגיע לה’, שהוא ‘אחר’ בעל אישיות, וזו מהותה של תפילה.
“הרבה צריך אדם לעמול עד שיצוייר לו כראוי שיש במציאות עולם זולת מציאותו הפרטית של עצמו. וכשידע זה כראוי רק אז יוכל להשיג את בוראו. א”כ מה ש”ואהבת לרעך כמוך” היא כוללת כל התורה כולה, היינו ג”כ יסוד האמת ודעת השי”ת”. (פנקסי הראי”ה פו)
האפשרות לפגוש את האחר תלויה בנתינת כבוד, בשמירת מרחק. הדמיון לא אמור לפעול כמשתלט, אלא כמייצר מרחב של מפגש, כמבסס את המציאות שמחוץ לי, כאשר האחר נמצא שם כיישות שלמה, בעלת עולם פנימי משלה, בלתי נגיש לי לחלוטין. הדרך היחידה לפגוש אותו היא על ידי הקשבה. ההקשבה האמיתית דורשת ממני לדמיין את עולמו הפנימי, לנסות לחוות את החוויה שהוא מתאר על ידי דימויים ברוחי שלי, וכן את הרגשות העולים בו. לא בצורה אנליטית, ממשיגה, אלא בצורה טבעית, משתתפת, ללא מילים אלא עם תמונות, צלילים, ריחות ותחושות נוספות. אמנם תמיד יש פער בין החוויה שלו לשלי, אבל הניסיון שווה את זה. המפגש אם כן, הוא אירוע של פעילות. ההקשבה האמיתית, אם כן, היא אינה פסיבית, אלא אקטיבית. והיא דורשת מאמץ ותרגול.
[1] המאמר הזה החל כתגובה למאמר של ד”ר פנחס יחזקאלי על מודל שלושת העולמות של קרל פופר:
פנחס יחזקאלי: בין מציאות נתפסת לאמתית – מודל שלושת העולמות
[2] לערער על תמונת העולם אליה שטף המחשבות מנסה לקחת אותי, להציג פרשנויות אלטרנטיביות או פשוט להשהות את הדיבור ככל הניתן.
[3] שטף הדמיון המתואר לעיל הוא כזה שממציא מציאות שלא קיימת, ולכן יש להתנגד אליו. הוא עבד לתאוות שלי, ומתעלם מהקיום של ‘האחר’ כאינסופי. הדמיון ה’מגלה’, הוא הדמיון הטוב, ניתן להפעלה רק מתוך רוגע וראייה של המציאות נכוחה, ולא מתוך בולמוס.
[4] יש לציין שגם הדמיון המדעי, זה שממציא השערה ותיאוריה, הוא כזה. הדמיון הממציא מתנתק מראיית המציאות נכוחה ומייצר לעצמו תמונת עולם חלופית, בה יש התייחסות רק לפן אחד של המציאות (במקרה של הפיזיקה – החומר של העולם, בהנחה שאין לו נפש). על אף המקובל לחשוב, המדע לא רואה את המציאות ‘כפי שהיא’, אלא מלביש תמונת עולם מתמטית על גביה. התיאוריות הפיזיקליות הן תמונות עולם מדומיינות על גבי הממשות, שעניינן כימות (לשם שימוש ושליטה).