ברכות כח ע”ב – כט ע”א
(הסוגיה כפי שהיא בתלמוד זו מעין הקלטה או הכנה של השיעור, השקלא והטריא נכתבו בראשי פרקים)
תנו רבנן:
“שמעון הפקולי הסדיר י”ח ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה.
אמר להם ר”ג לחכמים: ‘כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת הצדוקים?’
עמד שמואל הקטן ותקנה.
לשנה אחרת שכחה, והשקיף בה שתים ושלש שעות (!), ולא העלוהו.”
הסיפור הזה, שהעלנו עכשיו בכיתה, מעורר כמה שאלות.
אמאי לא העלוהו?! והאמר רב יהודה אמר רב: טעה בכל הברכות כלן – אין מעלין אותו, בברכת הצדוקים – מעלין אותו! (הסבר לדברי רב – חיישינן שמא מין הוא)
הסיבה שלא העלו אותו מהחזנות היא, ששאני שמואל הקטן, דאיהו תִקנה.
וניחוש: דלמא הדר ביה?
למרות ששמואל הקטן תיקן את הברכה, אולי עלינו לחשוש שמא הוא חזר בו? שאלה זו, העוסקת באפשרות שאדם (במקרה שלנו, חכם) יחזור בו מדעתו הטובה ויעבור ל”צד השני”, מצריכה אותנו להביא מקורות קדומים. ראשית, נצטט את אביי בעניין, וננסה לברר את המשמעות של דבריו לענייננו.
אמר אביי: גמירי – טבא לא הוי בישא. באופן יסודי. טוב לא הופך לרע. אם משהו התגלה כרע, כנראה הייתה בו בעיה מלכתחילה. מדובר בכלל הנוגע למהות הטוב והרע. הטוב האמיתי לא מייצר רע.
ואנחנו שואלים: האם כלל זה תקף גם כלפי בני אדם? הרי אנחנו עוסקים כאן בשמואל הקטן, ולא בשאלה על מהות הטוב. כדי לבדוק זאת, ננסח מחדש את המשפט של אביי (נחיל אותו על מקרה פרטי, של אדם): אדם טוב לא הופך לרשע.
ולא? האם באמת לא? והכתיב (יחזקאל יח, כד) “ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול“!
זו שאלה מצויינת, ותשובה אחת אפשרית לה היא שההוא, אותו צדיק שהופך רשע, היה רשע מעיקרו, אבל צדיק מעיקרו לא חוזר בו. כלומר, בואו נניח, בעקבות אביי, שטוב באמת לא הופך להיות רע אף פעם. מה זה אומר על הרע? שהוא גם תמיד בא ממקור רע. אם הוא רע היום, הוא גם היה רע אתמול, אבל לא בטוח שזיהינו את זה. כך גם לגבי בני אדם. אם הם רשעים בסופם, כנראה שנולדו רשעים. אבל אתם בטח מרגישים שזו תפיסה מזעזעת. האם יש אנשים שנולדים רעים? אני לא מאמין בזה.
האם הכל תלוי בשאלה מה היית בילדותך? על פי כלל זה יוצא, שצדיק מעיקרו לא חוזר בו. ולא? והא תנן: “אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כ”ג שמש בכהונה גדולה שמנים שנה ולבסוף נעשה צדוקי”!
אמת, גם אביי חשב על השאלה הזו. ולכן אמר אביי[1]: הוא ינאי הוא יוחנן. עוד רגע נחזור לזה. דרך אגב, תדעו שרבא, בניגוד לאביי, אמר: ינאי לחוד ויוחנן לחוד.
בואו ננסה להבין מה התכוונו האמוראים בדיון המוזר הזה. איך בכלל אפשר לקשר בין שתי דמויות היסטוריות שונות? האם יש כאן טענה היסטורית? בואו לא נתבלבל, ברור שלא. נתחיל לקלף את השכבות: ידוע לנו שינאי רשע מעיקרו ויוחנן צדיק מעיקרו. אביי אומר לנו, אל תטעו מהתואר “כהן גדול”. וגם אל תתבלבלו מהחלפת השמות. השם לא עושה את האדם, אלא האדם עושה את השם. אם יוחנן, שהיה כהן גדול, חזר בו מצדקתו, אז חייב להיות שהוא היה רשע בבסיסו, כמו ינאי, שהיה דרך אגב, מלך-כהן גדול.
כנראה שבאמת לדעת אביי לא יכול להיות מצב שבו אדם משרת בקודש שמונים שנה והופך ברגע לרשע. כנראה שמשהו היה מקולקל בבסיס. זוכרים שהחלנו את הכלל “טוב לא הופך לרע” על בני אדם? לא עשינו זאת סתם, עשינו זאת כי כבר אביי עשה את זה.[2]
עד עכשיו אמרנו שני דברים. הראשון – שצדיק מעיקרו לא חוזר בו. השני – שיוחנן כהן גדול חזר בו לאחר שמונים שנה ששימש בקודש. הרי דבר זה ניחא לאביי, כיוון שלדעתו לא ייתכן שיוחנן כהן גדול היה צדיק מעיקרו. רשעותו הקדומה או החבויה היא שצפה ועלתה לאחר זמן. אלא לרבא קשיא, שהרי רבא סובר שיוחנן וינאי הם שני אנשים נפרדים, ואין להסביר את רשעותו המאוחרת של יוחנן על בסיס ההיסטוריה שלו! איך זה מסתדר עם האמירה ‘צדיק מעיקרו לא חוזר בו’?
התשובה פשוטה, זה לא מסתדר. אמר לך רבא: צדיק מעיקרו נמי דלמא הדר ביה.
מתברר כעת שלרבא, לעומת אביי, יש תפיסה שונה לגבי בני אדם טובים ורעים. רבא מאמין באפשרות של שינוי דעה, של אבדן הדרך. רבא לא פוסל את כל מה שהיה קודם, הוא לא אומר שהכל היה זיוף. הוא מאמין שהאדם באמת התכוון לדברים הטובים שעשה בעבר, ועתה משהו השתנה אצלו. אין לשפוט את כל פעולות האדם בעבר על סמך ההווה (באופן רטרואקטיבי).
*
בסדר. עד כאן למדנו שיש שתי גישות בנוגע לאפשרות של אדם לחזור בו מצדקתו. אביי אומר שדבר זה בלתי אפשרי. אם היום מתגלה שהוא חוטא, כנראה שמשהו היה מקולקל בו מן היסוד. בניגוד אליו סובר רבא שאין לשפוט את מעשיו של האדם רטרואקטיבית. האדם חי את ההווה, ויכול לשנות את דעתו.
עולה לי כאן השאלה לגבי הכלל בו פתחנו, שאביי הביא כקבלה – טוב לא הופך לרע. האם גם רבא מסכים עם כלל זה? נדמה לי שכן, רבא מסכים שדבר טוב לא הופך לרע, רק שהוא מבין את זה אחרת מאביי. אדם שהיה פעם טוב, יכול להפוך היום לרע. עם זאת, מעשיו הטובים בעבר נשארים טובים. טוב לא הופך לרע.
טוב לא הופך לרע זו אמירה יסודית, עקרונית. כולם יסכימו עליה. משהו טוב באמת – אין בו שמץ מן הרע, ולכן הוא לא יכול, לעולם, להפוך לרע.
*
נחזור לדיון בשמואל הקטן:
לדעת אביי, אדם טוב בבסיסו לא יכול להפוך לאדם רע, ולכן לא העלו את שמואל הקטן מן החזנות. ברור שהוא צדיק מעיקרו! לא נחשוד בו כעת, בגלל שנתקע בברכת הצדוקים! אנחנו מכירים אותו! יש לנו אמון בו, ולכן נחכה אפילו שעתיים או שלוש, עד שייזכר בברכה. הוא חייב להיזכר, לא יכול להיות שהוא מסרב לומר אותה בכוונה. לא יכול להיות שהוא חזר בו והפך לצדוקי בעצמו. הוא הרי זה שתקן את הברכה!
עם זאת, תדעו תלמידים. הדעה שאנו אוחזים בה היא הדעה של רבא, או אנו לפחות חוששים לדעתו של רבא. להבנתנו אדם חי את ההווה ויכול לחזור בו מצדקתו.
אי הכי, אמאי לא אסקוהו לשמואל הקטן?
שאני שמואל הקטן דאתחיל בה, דאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי יהושע בן לוי: לא שנו אלא שלא התחיל בה, אבל התחיל בה – גומרה.
אותה ברייתא שהבאנו, המספרת את סיפור של שמואל הקטן, כבר היא מלמדת אותנו על הייחודיות של המקרה. “לשנה אחרת שכחה, והשקיף בה שתים ושלש שעות (!), ולא העלוהו.”
נדמה לי שרב לומד מכך שלא העלו את שמואל הקטן מחזנותו את הכלל שהובא בשמו, שרק אם טעה החזן בברכת הצדוקים מעלים אותו. להעלות מישהו מהחזנות זה אקט יוצא דופן. בדרך כלל לא עושים את זה. מתי כן עושים את זה? כשהטעות היא בברכת הצדוקים. אז יש חשש שהאדם הוא צדוקי, ולכן אין הוא יכול עוד להיות חזן. המקרה בברייתא הוא עוד יותר יוצא דופן – האדם שתיקן את הברכה נגד הצדוקים, הוא עצמו טעה בה! במקרה כזה באמת לא העלו אותו מהחזנות, אבל בדרך כלל כן. ומכאן לומד רב את הכלל “טעה בכל הברכות כלן – אין מעלין אותו, בברכת הצדוקים – מעלין אותו” (ואותו מוסר בשמו ר’ יהודה).
בכל אופן, דברי רב ור’ יהושע בן לוי המובאים בסוף,[3] מצמצמים את המסקנה הזו: מעלים את החזן מחזנותו רק אם לא התחיל בברכת הצדוקים, שאז יש חשש שהוא מסרב לומר אותה כי הוא צדוקי בעצמו, אך אם הוא כבר התחיל את הברכה ברור לכל שהוא לא צדוקי, ומחכים עד שייזכר בה. במקרה רגיל, בטח היו עוזרים לחזן להיזכר במקרה שטעה באמצע. אבל איזה אירוע עוצר נשימה זה כשמי שתיקן את הברכה נגד הצדוקים פתאום עוצר/טועה בה בעצמו! אז באמת עולה השאלה – האם הוא חזר בו? האם זה בכלל ייתכן?
[1] תיקון גרסא על פי כתבי יד שונים, בהם פירנצה ופריס: “ואמר אביי” אביי מתייחס לסיפור על יוחנן כהן גדול בלבד. לא לדיון שלנו. ברור עם זאת, שבבסיס דבריו של אביי “הוא ינאי הוא יוחנן” אכן מופיע הרעיון של השיעור שלנו.
[2] כשמגיד השיעור הכין אותו, כמובן שדברי אביי השניים ישבו לו בראש. השיעור נבנה על בסיס המקורות, לא המקורות באים לפתור את בעיות השיעור.
[3] אני לא יודע אם דברים אלו נאמרו במקורם בהקשר לברייתא שלנו. הדברים מתאימים ישירות לדברי רב הראשונים, ולא לסיפור על שמואל הקטן, ולכן יש לי השערה שהם נאמרו על ברכה אחרת והובאו לכאן על ידי מגיד השיעור. ההתאמה כאן מלבד התוכן היא גם במוסר – ר’ יהודה בשם רב. אבל קיומו של ר’ יהושע בן לוי מחשיד.
הסוגיה בשלמותה:
תנו רבנן:
“שמעון הפקולי הסדיר י”ח ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה.
אמר להם ר”ג לחכמים: ‘כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת הצדוקים?’
עמד שמואל הקטן ותקנה.
לשנה אחרת שכחה, והשקיף בה שתים ושלש שעות (!), ולא העלוהו.”
אמאי לא העלוהו?! והאמר רב יהודה אמר רב: טעה בכל הברכות כלן – אין מעלין אותו, בברכת הצדוקים – מעלין אותו (חיישינן שמא מין הוא)!
שאני שמואל הקטן, דאיהו תִקנה.
וניחוש דלמא הדר ביה?
אמר אביי: גמירי – טבא לא הוי בישא.
ולא? והכתיב (יחזקאל יח, כד) “ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול”!
– ההוא רשע מעיקרו, אבל צדיק מעיקרו לא.
ולא? והא תנן: “אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כ”ג שמש בכהונה גדולה שמנים שנה ולבסוף נעשה צדוקי”!
ואמר אביי: הוא ינאי הוא יוחנן, רבא אמר: ינאי לחוד ויוחנן לחוד.
ינאי רשע מעיקרו ויוחנן צדיק מעיקרו. הניחא לאביי, אלא לרבא קשיא!
אמר לך רבא: צדיק מעיקרו נמי דלמא הדר ביה.
אי הכי, אמאי לא אסקוהו? שאני שמואל הקטן דאתחיל בה, דאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי יהושע בן לוי: לא שנו אלא שלא התחיל בה, אבל התחיל בה – גומרה.