ברכות פרק א’ משנה ה’
מזכירין יציאת מצרים בלילות.
א”ר אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא שנא’ (דברים טז, ג) “למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך”
ימי חייך – הימים, כל ימי חייך – הלילות.
וחכ”א: ימי חייך – העוה”ז, כל ימי חייך – להביא לימות המשיח:
משנה זו היא המשנה האחרונה בפרק א’ של מסכת ברכות. משנה זו מפורסמת בכך שהיא מופיעה בהגדה של פסח, מיד לאחר הסיפור על סעודתם של החכמים בבני ברק. מקור תנאי זה, כשהוא משובץ במקומו במשנה, פותח במילים שלא מופיעות בהגדה: “מזכירים יציאת מצרים בלילות”. במשנה, בניגוד להגדה, מופיעה הקביעה ההלכתית ש’זה מה שעושים’ – אם חשבנו שלא מזכירים, אז ההלכה היא שכן מזכירים, והמשנה הולכת ומפרטת מדוע.
לפני שבא בן זומא לא הזכירו את יציאת מצרים בתפילת ערבית, כיוון שהמקום בו אנו מזכירים את יציאת מצרים באופן פורמלי בתפילה, חוץ מבברכות שלאחר קריאת שמע, הוא בפרשת ציצית. הפרשה הזו לא תמיד נאמרה בלילה, כיוון שמצוות ציצית לא נוהגת בלילה – כתוב בה “וראיתם אותו”, ובלילה לא רואים. אז אם לא אומרים את הפרשה הזו בלילה, יוצא שלא מזכירים את יציאת מצרים בלילה.[1]
במדבר טו – ציצית
לז. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר לח. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת לט. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְהוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם מ. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם מא. אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
אבל בן זומא חשב שדווקא כן צריך להזכיר את יציאת מצרים, גם בלילה. באופן פלאי וגאוני, ניתן היה למצוא סימוכין לכך מן התורה – הוא דרש את הפסוק “כל ימי חייך”, והפיק ממנו את המשמעות הנדרשת והמשתמעת, שיש להזכיר את יציאת מצרים גם בלילה.
אם נעיין בפסוקים, נבחין שהפסוק הזה בכלל נאמר על חג הפסח, ולא על תפילות היומיום. בפשט הכתובים הזכירה איננה מעשה שבכל יום, אלא מופיעה במחזוריות של שנה – “כל ימי חייך” במובן של: כל שנה ושנה תזכור את יציאת מצרים על ידי חגיגת החג.
דברים טז – כל ימי חייך
א. שָׁמוֹר, אֶת-חֹדֶשׁ הָאָבִיב, וְעָשִׂיתָ פֶּסַח, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב, הוֹצִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם—לָיְלָה ב. וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, צֹאן וּבָקָר, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם ג. לֹא-תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל-עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי: כִּי בְחִפָּזוֹן, יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם–לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת-יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.
כך בפסוקים, וכך כנראה היה נהוג שנים רבות. בשלב מסוים, עם זאת, השתגר מעשה של זכירת יציאת מצרים גם ביומיום, על ידי הזכרתה בפרשת ציצית הנאמרת בתפילת הבוקר, כפי שמשתמע מדברי ר’ אלעזר בן עזריה: ” הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות” – בלילות לא זכיתי, אבל בימים – ודאי שכן.
ואז יום אחד בא בן זומא ודורש את המילים “כל ימי חייך” המופיעות בפסוקים כך: אנחנו, במנהג[2] שלנו לזכור את מצרים כל יום, כבר הוצאנו את הפסוק מדי פשוטו. הפסוק כבר לא מתכוון רק למחזוריות השנתית של חג הפסח, אלא לכל יום ויום. אבל אם נשים לב, יש ‘מפתח’ בפסוק הזה והוא המילה “כל”. המילה הזו לכאורה מיותרת – היה אפשר לכתוב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים בימי חייך! אז למה כל? והתשובה שבן זומא עונה היא שהמילה הזו מוסיפה גם את הלילה, מלמדת אותנו שגם בלילה יש להזכיר את יציאת מצרים.
אבל, וחייבים לשאול, למה? מה יש במילה “כל” שמוסיף את הלילה? לא משנה כמה נהפוך את זה, עדיין אם נקרא את המילים “כל ימי חייך” נבין רק כל הימים – כלומר רק בבוקר!
אלא שמילה זו כבר קיבלה משמעות מיוחדת במקום אחר. בתפילת שחרית אנחנו אומרים “יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכל”, אבל הפסוק המקורי הוא “יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע” (ישעיה מ”ה ז’). והמילה “כל” החליפה את המילה “רע”, כיוון שזו לשון טובה יותר ופחות קשה, ועדיין מכילה בתוכה את הרע. נשים לב: הרע בפסוק מקביל ללילה, לחושך, ואנחנו יכולים להבין היטב למה – זו המשמעות הסמלית של הלילה, משמעות של זמן קשה ורע. כך[3] המילה כל מקבלת משמעות כפולה, גם פשוט “לילה” וגם “רע”.
אז בן זומא אומר (והוא עושה כאן היפוך מעניין, כלומר מחזיר את משמעות המילה ל”קרקע המציאות” ההלכתית) – למילה כל יש משמעות של לילה. אבל לילה עם כל המשמעות הסמלית שלו – של רוע. כלומר – מזכירים את יציאת מצרים בלילה, וזה הרובד המעשי, הפשוט של העניין, אבל יש להזכרה זו גם משמעות סמלית, שאומרים יציאת מצרים בזמן שניתן לקרוא לו לילה, בזמן קשה, בזמן של החורבן, בזמן שבו נמצא בן זומא.
וכך הזכרת יציאת מצרים מקבלת משמעות עמוקה מאוד – אם חשבנו שאפשר להזכיר אותה רק כשטוב, כשהגאולה שבאה ממנה עדיין משפיעה עלינו ומורגשת, אז לכאורה בגלות לא ניתן לומר אותה עוד. אבל, מלמד אותנו בן זומא, שעוד אפשר וצריך להזכיר את הגאולה ההיא גם בלילה, להזכיר אותה ולקבל ממנה כח.
*
לעומתו עומדים חכמים. הם מקבלים את עמדתו – הרי ההלכה היא שמזכירים יציאת מצרים בלילות, כלומר הוא אינו דעת יחיד.[4] אך הם מרחיבים את המדרש ואומרים שלא רק כשרע מזכירים את יציאת מצרים, אלא גם כשטוב, כשכל כך טוב, שמי בכלל זוכר את האירוע הקדום הזה, הכל כך רחוק מאיתנו. ואולי דברים אלו מתאימים לימינו אלה יותר מאשר דבריו של בן זומא.
בסופו של דבר יוצא, וזה היופי בדיון התלמודי, בו נוכחות שתי הגישות זו לצד זו בלי הקונקרטיות ההלכתית, שמתאים לזכור את יציאת מצרים בכל מצב. מתוך הקושי ניזכר בגאולה העתיקה ובברית שכרת איתנו ה’. ומתוך הטוב – נזכיר ונזכור את יציאת מצרים כרגע המכונן, זה שהתחיל את כל הסיפור הזה, ושבזכותו, בסופו של דבר, אנחנו כאן. כי אם הוא לא היה, אז היינו עדיין עבדים לפרעה במצרים.
***
להרחבה:
גמרא ברכות יב:
תניא:
אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר (ירמיהו כג, ז) הנה ימים באים נאם ה’ ולא יאמרו עוד חי ה’ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה’ אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם!
אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו.
אני מקווה שאחרי הפירוש המוצע למעלה, גם הברייתא הזו מקבלת את מובנה השלם יותר. נשים רק לב שההזכרה של יציאת מצרים על פי חכמים בברייתא הזו מאבדת מזוהרה, אם כי לא נעלמת לגמרי. לפי בן זומא זכרון יציאת מצרים באחרית הימים הוא “שרגא בטיהרא” ואילו לפי חכמים יש לו עוד מקום. מקום זה צריך בירור, ואולי כאן אנחנו נכנסים.
עם זאת, אבקש להפנות את תשומת הלב לשאלה על מי הפסוק מדבר – לא על עם ישראל, אלא על הגויים. אצלנו יציאת מצרים, לפחות היום, עוד נשארה רגע עצום ומכונן, ואילו אצלם – נדמה שהשואה והקמת המדינה תופסים ויתפסו את הנפח המרכזי בסיפור יותר ויותר.
ואולי אנחנו מדברים על זמן עתידי שעדיין לא ראינו? לאלוהים פתרונים.
[1] מעניין לבדוק מתי הוספה הברכה שלאחר קריאת שמע, “אמת ואמונה”, ומה המעמד של הזכרת יציאת מצרים בה.
[2] זו הפכה למצווה, לחובה, אבל אני משתמש כאן במילה מנהג כיוון שמדובר בנוהג, במעשה שנוהג. ויש גם לומר יותר מכך – זו הצורה בה התפתחה להבנתי ההלכה בתקופה מוקדמת זו. יש לה גרעין ראשוני המופיע בתורה, ואולי גם תורה שבעל פה קדומה. משם, בתהליך אורגני והתפתחותי, אורח החיים הישראלי עבר תמורות שונות: מצוות שונו, הוחלפו, עובדו, פורשו מחדש ועוד. המצווה, במובנה האמיתי, היא ביטוי של דרך חיים מתוך תחושת אחריות. האחריות קיימת לפעמים מתוך הכרח (הר כגיגית), ולפעמים מתוך רצון (הדור קיבלוה). ההבדל הוא בבגרות של המקבל.
[3] נשים לב שיש כאן תהליך מורכב: רק בגלל שבן זומא השתמש במילה כל במשמעות של לילה, הסתפח משמעות זו למילה הזו. אחרת המשמעות הייתה רק תחליף ‘מעלייא’ למילה רע.
[4] כך נדמה לי, שלא נפסקה ההלכה על פי דעת יחיד, אלא שקיבלו החכמים את דבריו. כבר ר’ אלעזר בן עזריה אומר שהוא קיבל את דברי בן זומא. כשבמשנה כתוב “וחכמים אומרים” נדמה לי שלא מדובר בחכמי דורו של בן זומא בלבד, אלא בדעה המקובלת אף בימיו של רבי. אם כן, לכאורה יש כאן מחלוקת, אבל במחלוקת זו חכמים מכילים את דברי בן זומא ומוסיפים עליו (אם כי ההוספה משנה את המובן), והם לא סותרים את דבריו לחלוטין. יש לציין שבתוך דברי החכמים – “העולם הזה” – ניתן בפשטות להכניס את דברי בן זומא.
יפה מאוד!
א. מצד אחד, הקישור בין בורא חושך שהפך לבורא כל ובין המדרש גאוני, ומצד שני – איך בן זומא הרשה לעצמו לעשות כזה היפוך דרשני?
ב. כל העניין של יציאת מצרים בלילות ופרשת ציצית קצת תמוה. לפי ההסבר שלך ויתרו על פרשת ציצית משום “וראיתם אותו” ובגלל הדרשה של בן זומא היא הוחזרה. אבל בפרשת ציצית יש בסך הכל פסוק אחד ש”מזכיר את יציאת מצרים”. אם כל העניין הוא להזכיר את יציאת מצרים היה אפשר לכאורה להשתמש בקטע אחר. אולי הפירוש שאנו מורגלים בו, שדבריו של בן עזריה מדברים על פרשיות קריאת שמע, הוא לא הפירוש האותנטי.
א. זו שאלה קשה. אני חושב שבגלל שבן זומא הרגיש שחייבים להזכיר את יציאת מצרים בלילה, גם הדרך לקבוע את זה אפשרית על אף ה”מדרשיות” שבה. הוצאת ההלכה מתוך הכתוב, אפילו בצורה הרחוקה ביותר, גם מעניקה תוקף לדברים וגם מחברת אותם ישר למקור ההתגלות. וזו לא רק פעולה “פוליטית”, אלא מתוך אמונה עמוקה שיש קשר בין התורה שבכתב להתפתחות התורה שבעל פה, שמשתנה ביחס למציאות. פרופ’ שלמה נאה דיבר על תפיסה של התורה שבכתב כטקסט אלוהי בעל פוטנציאל אנסופי. הכל נמצא בה, ורק צריך למצוא (לא יודע לגבי התפיסה הזו, אבל זה רעיון חזק). השאלה הבאה היא מה אמת המידה? איך “מוציאים” הלכה אחת ולא אחרת? מה החוקיות של המדרש? זו שאלה עצומה, שכנראה סביבה נסוב ויכוח בין בית ר’ ישמעאל לבית ר’ עקיבא. להבנתי – ר’ ישמעאל החזיק במידות וכללים לוגיים בעזרתם הוא יכל לגזור הלכות חדשות מהתורה שבכתב, ואילו ר’ עקיבא (ותלמידיו, ובן זומא ביניהם) החזיקו בעקרונות על, מטא-תורניים, כמו ואהבת לרעך כמוך, שלפיהם הם יצרו וחידשו הלכות. ההלכה החדשה נוצרה בכל מקרה לפי שיקול דעתו של החכם והשקפת עולמו, ותפיסתו את המציאות. לדעת בן זומא *חייב* להיות שמזכירים את יציאת מצרים בלילות, פשוט לא ייתכן אחרת. זה מה שראוי שיהיה.
ב. הרמב”ם כותב: “אף על פי שאין מצות ציצית נוהגת בלילה קוראין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר “למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך”. וקריאת שלוש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קרית שמע.” (הלכות ק”ש פרק א’ הל’ ג’)
אדייק בדבריי – לא שפרשת ציצית הוחזרה, אלא שהיא מעולם לא נקראה בלילה! לפני בן זומא היו רק שתי פרשות בלילה – שמע ווהיה אם שמע.
בכל זאת נשארת השאלה מה המעמד של ברכת אמת ואמונה בה אנחנו כן מזכירים את יציאת מצרים ובכל זאת זה לא נחשב. ולפי המסורת ברכה זו נתקנה על ידי עזרא, וצ”ע. לי נדמה שאין ברירה אלא לומר שנוסח הברכה מאוחר. (מצד שני, אם אכן הייתה ברכה זו בצורתה הנוכחית עוד לפני בן זומא, בעל כרחנו אנחנו לומדים משהו על הפורמליות של ההזכרה הזו, ש”נחשבת” רק כשהיא כלולה בתוך פרשיות שמע – מאוד מוזר. אין בזה היגיון לדעתי, במיוחד שזה סותר את המובן הפשוט של “ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות”).
משהו נוסף לגבי פרשת ציצית – יכול להיות שבגלל שפרשה זו כבר נאמרה בבוקר אז הייתה אפשרות להעביר אותה לערב גם כן, ולא להוסיף פרשה אחרת (יש כאן שמירה על מבנה קבוע של קריאת שמע). יכול להיות גם שהזכרת יציאת מצרים ביום (!) לא נתפסה כמצווה, עד שבא בן זומא וקבע אותה ככזו דרך קביעת המצווה בלילה. כלומר, קביעת המצווה בלילה יצרה את המצווה ביום!