יש תחושה של משבר באמנות. נדמה שהכל כבר נעשה. האמן העכשווי עומד נבוך אל מול היצירה האינסופית המשתרעת מראשית הקיום האנושי ועד היום. מאז הרנסנס, וביתר שאת בתקופה המודרנית, האידיאל המרכזי של היצירה היה החידוש. אך מה עוד נותר לחדש? אכן נדמה שהכל כבר נעשה. תשאלו – אבל בכל זאת נוצרת אמנות, לא? תלוי את מי שואלים. מנגד לאמן העכשווי, כאילו ביקום אחר, עומד הצופה ומשתאה אל מול היצירה ה”אמנותית” שבכל זאת נעשית היום. לדידו האמנות כל כך התרחקה מהקהל עד שעולה השאלה האם יש לה בכלל זכות קיום, ומדוע על הציבור לממן את שימורה וקידומה מכיסו. מה זה הקשקוש הזה?
בתקופה הפוסטמודרנית שבה אנחנו חיים מודגש הביטוי האישי, הסובייקטיבי-קיומי או הפוליטי, ואילו המסורות הגדולות, הן הרוחניות והן הביצועיות, סובלות מאי אמון קשה. אי אמון זה נבע בתחילה ממקום טוב של שאיפה לחירות המחשבה והמעשה, אך הוא התדרדר לממדים של אבדן זהות ודרך. נדמה שכיום היחס המסתייג (בלשון נקייה) מהמסורת נובע מתוך שילוב של ספקנות (דבר טוב כשלעצמו), שחצנות, בורות ועצלות.
התמוטטות המסורות פגעה קשות בשדה האמנות, ופגיעה זו משפיעה הן על האמנים והן על הצופים. מצד האמן – כיוון שאין לו מסגרת בתוכה הוא יכול ליצור, הוא אבוד בחלל. מהיכן עליו להתחיל? באילו חומרים ישתמש? איזה מסר יעביר? כיצד עוד ניתן לחדש? מתוך כך פונה האמן לשני מקומות – לסובייקטיבי ולפוליטי. שני אלה, עם זאת, בעייתיים מאוד ללא מסורת. יצירה אנושית לעולם איננה יש מאין, גם אם היינו רוצים לחשוב כך. יצירה גדולה היא יצירה הנשענת על הידע ועל העומק של העבר, ולוקחת אותו שלב נוסף קדימה. הניסיון המגלומני המודרני להגיע להפשטה מוחלטת ולמהות האמנות עצמה (להרחבה: קלמנט גרינברג) הוביל לחידושים רבים אך בסופו של דבר נידון לכישלון, והוא פגע אנושות ביכולת ליצור אמנות בעלת עומק. היצירה שאינה מחוברת למסורת כלשהי משולה לעץ מפלסטיק: מזויף, בלי שורשים, דומם. יכול להיות שהיא גורמת להתלהבות גדולה כשהיא מופיעה, בזכות הסנסציה שבה או בזכות העובדה שהיא משהו חדש (כמו שאנחנו אוהבים לקנות דברים חדשים), אך לאחר זמן אין לה קיום (אלא אם כן תקבל משמעות באורח נס כתוצאה מהחיבור שלה למאורעות ספציפיים). עם אבדן המסורת אבד גם העומק הרוחני של יצירות האמנות.
ומצד הצופה – ללא מסורת, אין לנו נקודת אחיזה ממנה ניתן לפרש את היצירה. היצירה תלויה במידה רבה בפרשנות שלנו, הפרשנות ובניית הסיפור הם אלו המפיחים רוח חיים ביצירה. אם אין לנו יכולת לצאת מהיצירה אל מרחבי הדמיון, אפילו במעט, היא נשארת סתם חפץ דומם. יש לציין שהדרך העוקפת את ההבנה היום היא לפרש את היצירה באופן סובייקטיבי, לצאת למרחבי הדמיון הפרטיים שלי, שבינם לבין “כוונת האמן” אין (ולא צריך להיות) קשר. זו דרך אפשרית, אך לרבים היא איננה דרך רצויה. איננו רוצים רק להקשיב לעצמנו, העולם איננו מגרש המשחקים שלי. אני מעוניין ללמוד, להכיר, להיפגש עם האחר. מי שאוחז בגישת הפרשנות הסובייקטיבית (מות המחבר) לעולם לא ייצא מגבולות עצמו, לעולם לא ילמד דבר חדש. זה כלא נורא של בדידות ויאוש. הדרך היחידה להבנתי להתמודד עם זה היא להאמין שיש מישהו מחוץ לי, אדם אחר, רוח אחרת, ושאני יכול בצורה כלשהי להיחשף אליה ולהיפגש איתה פנים אל פנים. כשאני נפגש עם אדם אחר אני מבקש אותו, לא את עצמי. אני משהה את השיפוט ואת הפרשנות – ומקשיב.
ההצעה שלי, אם כן, היא חזרה למסורת. לאיזו מסורת שאתם רוצים ובאיזה מובן שאתם רוצים – אם במעשה או במחשבה ולימוד. כל אדם יעשה את חשבונו לפי שיקול דעתו, חופש הבחירה הוא מרכיב הכרחי כאן. בשבילי היהדות היא המסורת אליה אני חוזר, ואני מגלה שיש בה עומק אינסופי. אמנם יש לזנוח (בעדינות) את המאפיינים הלא-טובים של המסורת, אבל אין לשפוך את התינוק עם המים ויחד איתם את נשמתנו. אני מציע לחדש את האמון עם המסורת, מתוך רצון להתחבר לדורות קודמים, למשמעות ולזהות. מתוך עמדה של אמון במסורת אך גם של ביקורת כלפיה, ניתן ליצור וניתן להבין. יש נקודת פתיחה, יש מסגרת, ויש דחף ואחריות לקחת את המסורת קדימה, לשלב הבא.