משנה: “[…] ומעשר ראשון שנטלה תרומתו […] מזמנין עליו”.
גמרא: פשיטא! לא צריכא, אלא שהקדימו בשבלים והפריש ממנו תרומת מעשר ולא הפריש ממנו תרומה גדולה. וכדר’ אבהו דאמר ר’ אבהו אמר ריש לקיש: מעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה שנאמר “והרמותם ממנו תרומת ה’ מעשר מן המעשר” מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר. אמר ליה רב פפא לאביי: אי הכי אפילו הקדימו בכרי נמי! אמר ליה עליך אמר קרא “מכל מעשרותיכם תרימו”. ומה ראית? האי אידגן והאי לא אידגן. (ברכות מז. – מז:)
פירוש:
“[…] ומעשר ראשון שנטלה תרומתו […] מזמנין עליו”.
פשיטא!
לפני שאנחנו מבינים לגמרי מה נאמר, כאן יש אמירה שמכריחה אותנו לחשוב: אז למה זה נאמר בכל זאת במשנה? כלל זה נקוט בידך: זה לא נאמר בגלל הסיבה שהגמרא נותנת, אלא מסיבה אחרת. כלומר – צריך לנסות ולהבין מחדש מה המשנה אומרת (בפשט) ואיך הגמרא מבינה אותה בצורה חדשה.
אז נחזור למשנה:
“שלושה שאכלו כאחת[1] חייבין לזמן […] ומעשר ראשון שנטלה תרומתו […] מזמנין עליו”
יש שלוש אפשרויות להבין את המשנה:
א. מה הכוונה “שאכלו כאחת”? מלשון זה ניתן להבין שהאכילה צריכה להיות אחת ממש ושלא יהיו אלמנטים מפרידים. מכאן אולי נובע שאם אחד מהמשתתפים אוכל משהו אחר, בעל מעמד אחר, אולי לא ניתן לזמן עליו. המשנה נותנת דוגמאות למקרים כאלו בהם האכילה בכל זאת נחשבת “כאחת” (נדמה שאם אכל תרומה, לדוגמא, אין כאן כבר אכילה אחת ולא ניתן לצרפו לזימון). המקרים בהם לא ניתן לצרפו לזימון מיוחדים בכך שהמאכל או האדם הוא עצמו ‘בעייתי’ מדי ולא ניתן לזמן עליו בגלל בעיה זו, ההופכת את האכילה לשאינה אכילה “אחת” (אין שותפות ואחווה (אולי זו הכוונה) באכילה בה יש חטא). החידוש לגבי מעשר ראשון שנטלה תרומתו (תרומת המעשר, ופשוט שמותר לאכול אותו), הוא לעניין זימון – שאין מדובר כאן על אכילה נפרדת אם אחד מהם הוא לוי והוא אוכל את המעשר שלו.
ב. ישראל אכל מעשר ראשון לאחר שהופרשה ממנו תרומת מעשר מן המעשר (תרומתו). לכאורה, המעשר הראשון שייך ללוי ולישראל אסור לאכול אותו, ולכן נצרכה המשנה לומר שבכל זאת, אם ישראל אכל מעשר ראשון (העיקר – בלי חלק תרומה) אז הוא בכל זאת מצטרף לזימון. זו הלכה המתאימה לזמן בו מקילים במעשר ראשון שלאו דווקא הולך ללוי, אך מצד שני נדמה שה’מיינסטרים’ כן נותנים את המעשר ללוי.
ג. כפי שאמרתי, המילה “תרומתו” מובנת כתרומת המעשר. עם זאת, ניתן ללמוד מהדיוק – ניטלה תרומתו – שרק היא ניטלה, ולא תרומה אחרת. אבל בהתחלה, כשאומרים את המשפט בלי להבין את הדיוק, זה נשמע פשיטא, שהרי ברור שאם תרומת המעשר ניטלה מותר לאכול. אלא שיש מקרה בו גם אם ניטלה תרומת המעשר, לכאורה אסור לאכול –
לא צריכא, אלא שהקדימוֹ (את המעשר) בשבלים, והפריש ממנו תרומת מעשר, ולא הפריש ממנו תרומה גדולה. הנה – זה מקרה בו “תרומתו” הופרשה והדין איננו פשוט, שכן התרומה הגדולה עדיין לא הופרשה ובכל זאת ניתן לאכול. נשים לב שכאן מי שאוכל הוא הלוי, ולא הישראל.
עכשיו נדון: יכול להיות שהקריאה של הגמרא מחליפה את הכוונה הקודמת במשנה, אבל לא בטוח. ייתכן שעל גבי הדין שבפשט המשנה מוסיפה הגמרא אפשרות נוספת במשנה עצמה: ניטלה תרומתו ולא תרומה אחרת – אפשרות שמקורה ניצול מלא יותר של מנעד האפשרויות הפרשניות במשנה. אכן, ריש לקיש אמר את המימרא שלו כבר, ולכאורה אין צורך ללמוד זאת פעם נוספת מהמשנה, אך מה שהגמרא עושה היא בעצם להראות שרעיון זה גלום כבר במשנה עצמה. האופן שבו הלימוד הזה קורה הוא שהמשנה משמשת כמצע למדרש. הגמרא דורשת את המשנה ומפיקה ממנה משמעויות חדשות. מעניין שאם ניתן להראות שהדין הנלמד במדרש מהפסוק (של ריש לקיש) כבר נובע מן המשנה עצמה – הגמרא תעשה את זה.
וכדר’ אבהו דאמר ר’ אבהו אמר ריש לקיש: מעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה שנאמר (במדבר יח, כו) “והרמותם ממנו תרומת ה’ מעשר מן המעשר”; מעשר מן המעשר אמרתי לך, ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר.
הדיוק של ריש לקיש הוא שלגבי מעשר ראשון נאמר “והרמותם ממנו” רק לגבי תרומת מעשר, ולא לגבי שום תרומה אחרת… מעניין שהדיוק שמציע ריש לקיש דומה מאוד לדיוק שהגמרא משתמשת בו לדרישת המשנה! האם מי שדייק מהמשנה פשוט שכפל (כמעט) את הדיוק של ריש לקיש?
אמר ליה רב פפא לאביי: אי הכי אפילו הקדימוֹ (את המעשר) בכרי נמי!
רב פפא מצביע על הסקה הגיונית – לפי הפסוק שהובא לעיל, לכאורה מהמעשר הראשון אין להפריש תרומה גדולה בשום מצב. אז למה הדין הוא שפטור מתרומה גדולה רק אם הופרש המעשר ראשון לפני התרומה הגדולה רק בשיבולים? מדוע לא גם בשלב בו התבואה בכרי, באותו שלב בו אנו אומרים שהיא הוקבעה לתרומה (כלומר – תמיד, אם הופרש מעשר ראשון, נפטר מתרומה גדולה)?
שאלה זו גם תקפה למשנה – אם המשנה אומרת רק “ניטלה תרומתו ‘ולא תרומה אחרת’ “, מאיפה אנחנו יודעים שמדובר דווקא כשהמעשר הופרש בשיבולים? למה לא גם אחר כך, כשהחיטה כבר הוקבעה לתרומה?
אמר ליה: עליך אמר קרא (במדבר יח, כח) מכל מעשרותיכם [מתנותיכם?] (לא חובה, יכול להיות שיש כאן הפנייה ליותר מפסוק שלם) תרימו [את כל תרומת ה’].
אביי עוקץ את רב פפא (“עליך נאמר”) על כך שהוא מציע להיפטר כליל מתרומה גדולה, ומביא כנגדו את חלק הפסוק “את כל תרומת ה'”, ממנו ניתן להבין (על ידי ריבוי ומיצוי הפוטנציאל הפרשני) שצריך להפריש את כל התרומות, כולל תרומה גדולה (זה כמובן לא הפשט. ‘כל’ כאן מדבר על כמות).
ריש לקיש במדרש שלו הגביל את הפטור מהפרשת תרומה גדולה רק אם ישראל הקדים את תרומת המעשר בשיבולים, אך לא יותר מזה.[2]
ומה ראית? (אין שום סיבה שתחשוב כך, שהרי) האי אידגן והאי לא אידגן.
כאן עונה אביי על השאלה – מדוע באמת דווקא בשיבולים? מדוע אם ישראל הפריש מעשר ראשון כשהתבואה עדיין בשיבולים הוא נפטר מהתרומה הגדולה, ואילו אם הפריש מאוחר יותר, החל מהרגע בו התבואה בכרי (בערימה, לאחר מירוח) יש להפריש מהמעשר הראשון שהופרש כבר גם תרומה גדולה?
“מה ראית” זו לשון קשה. להבנתי היא אומרת שצריך להתבונן במציאות, ולא להסיק את ההלכה מהיקשים לוגיים מתוך המדרש. אי אפשר להחיל את הכלל שלמד ריש לקיש על כל הפעמים בהם מפריש קודם מעשר ראשון, כי יש הבדל במציאות הממשית עצמה, כאשר הצמח ‘הופך’ (תודעתית) למזון (“דגן”).
רק כאשר השיבולים עדיין נחשבות לצמח ולא למזון, אם הפרשתי מעשר ראשון, אותו חלק פטור מתרומה גדולה. אבל מדוע?
למעשה עולות כאן שתי שאלות:
- למה בכלל ניתן להפריש מעשר ראשון בשיבולים אם לא מדובר על אוכל? האם ניתן להפריש עוד תרומות ומעשרות בשיבולים באופן כללי? תשובה: לפי פניני הלכה אסור, אבל בדיעבד יצא.
- מה ההבדל המהותי בין צמח למזון? מדוע הפרשה של מעשר ראשון בשיבולים מבטלת את חובת נתינת תרומה גדולה מחלק זה?[3]
התשובה לשאלה השנייה, היא לדעתי שתרומה גדולה נתפסת כנתינה הראשונית ביותר מהדגן לאל, כתודה על השפע שהוא העניק לנו. האדם ניצב מול ערימת הדגן החדשה שלו, ודבר ראשון שהוא עושה זה להפריש משהו קטן לקב”ה. “אפילו חיטה אחת פוטרת את הכרי”.
שום דבר לא יכול לבוא לפני כן. אין אפשרות לפטור את הכרי מהמחווה הקטנה והיסודית הזו של תרומה גדולה. מסיבה זו כל מה שיופרש אחר כך (לאחר שלב המעבר מצמח למזון) יהיה חייב באותה חתיכת תרומה.
שונה הוא המצב של הפרשה בשיבולים. נזכיר שלכתחילה אסור לתת מעשר ראשון ללוי בשיבולים, אך אם עשה זאת בדיעבד יצא.
במקרה זה המעשר הראשון הולך ללוי כשהוא עדיין שיבולים, והלוי ממשיך את העבודה מכאן. הוא לוקח את השיבולים, דש אותם, זורה אותם, ואוסף אותם לכרי (ממרח). או אז היה ראוי שהוא ייתן תרומה גדולה – אך היא מתבטלת כיוון שכבר יש חובה על הלוי לתת תרומה, והיא תרומת המעשר. תרומת המעשר כוללת בתוכה את התרומה הגדולה, כיוון שהיא משמשת כאותה מחווה ראשונית של הודאה/נתינה לקב”ה. יש כאן גם מימד של חובה, של נתינה לאל כדי ‘לשחרר’ את הערמה. זה מינימלי.
התרומה הגדולה הרגילה היא המחווה של הישראל, שהוא בדרך כלל בעל השדה. אם במקרה על הלוי להפריש – אין משמעות להכפלה של המחווה הזו. אם הוא היה צריך גם להפריש תרומה גדולה ההלכה הייתה “פורמליסטית”: הוא היה מפריש תרומה גדולה כמחווה, ומיד תרומת מעשר, שגם היא הולכת לכהן. אמנם ניתן היה לומר שמדובר בכמויות שונות, ושתרומת המעשר יותר מכוונת לכמות רצינית (לא נראה לי…), אך גם אם כן, הפרשת תרומה פעמיים זה פחות נכון מאשר לכלול את הכל העניין בהרמה אחת. ריש לקיש פוטר אותנו מהפורמליזם.
לסיכום, מכאן למדנו משהו חשוב מאוד על תרומה גדולה – היא המחווה של נתינת “ראשית הדגן” לקב”ה. אם במקרה מסוים תרומת המעשר באה במקומה כ”ראשית דגנך” – אז אין צורך לתת גם תרומה גדולה. ההלכה האמיתית מתרחקת מהפורמליזם; היא מקשיבה למציאות עצמה. להלכה כזו צריך לשוב.
[1] ע”פ כ”י קאופמן.
[2] מעניין שרב פפא, בשלב מסויים בחייו, אכל מתנות כהונה עבור אשתו. נדמה לי, עם זאת, שמתנות כהונה זה רק מה שלא היה נחשב לתרומה ממש והיה צריך לאכול בטהרה.
[3] כמובן שזו שאלה על ריש לקיש, שכן לימוד מפסוק תמיד יש לו טעם. זה לא שסתם מחפשים איפה אפשר לדייק מהתורה, אלא יש דין עליו החכם חשב והוא רק נותן לו אסמכתא. בעניין זה הגמרא שדורשת את המשנה רק מחזקת את האסמכתא הזו. (המשנה הפכה לתורה שבכתב!)