המפלגה שלי מורכבת מאנשים שאני יכול לסמוך עליהם. שאומרים מה שהם מתכוונים באמת, ושמתכוונים לקיים את מה שהם אומרים. עם זאת, מותר לשנות את הדעה. אני צריך להרגיש שהם חושבים עליי באמת, וגם אם הם ישנו ממה שאמרו – כל עוד המעשה נעשה מתוך מחשבה עליי, עלינו, ועל טובתנו האמיתית, אני סומך עליו את ידיי.
אין טוב מוגדר עליו אני חושב, כלומר אין ערך מסוים שהוא הטוב הבלעדי. קיבוע ערך כזה, מלבד “ואהבת לרעך כמוך” על כל הכלול בו, יהיה התמכרות לדמיון שווא. המחשבה צריכה להיות מופנית כלפי העם, כיחידים שמרכיבים יחד שלם. צריך להכיר את העם, ולדעת מה טוב לו. ואין “עם” אלא אנשים יחידים, נפשות, המרכיבות אותו.
המדינה שלי היא מקום שבו אכפת לאנשים אחד מהשני. כמו משפחה. גם הזר כאן הוא חלק מהמשפחה (המורחבת). עם זאת, המדינה שלי היא מדינה יהודית. גבולות המשפחה עוצרים בגבולות היהדות. בני העמים האחרים החיים כאן הם שכנים, לא בני משפחה. עם שכנים טובים אני בקשר טוב, ועם שכנים רעים לא. אני לעולם לא אגרום כעס במחשבה תחילה לשכן שלי, אבל אם אני מזהה שכן בעייתי – אלמד לגדל עמוד שדרה ולהקשיח את עורי. אעמוד על ערכיי ועל זכויותיי במקום. אין אני בעלים על האדמה, אלא נשלחתי מטעם הא-ל לשמור עליה, לעבד אותה ולאהוב אותה. האדמה היא שלי רק אם אני אדע להיות שלה, בשבילה. רק אם אני אוהב אותה. לא אם אקח אותה לי בזרוע – אז היא פשוט תלך ממני, או שאני אסולק ממנה.
במשפחה מכבדים את ההורים. למסורת יש מקום מרכזי, ועלינו ללמוד כיצד לחיות בתוך המרחב המסורתי. לשם כך יש ללמוד אותה היטב, להבין אותה לעומק, לגלות ולפרש אותה ולהחזיר אותה למציאות.
היהודים החיים בחוץ לארץ שייכים למעגל המשפחתי. אני מכבד את החלטתם, על אף הרצון שלי שיבואו לחיות איתי כאן יחד. במשפחה יש לי כל מיני אנשים, גם כאלה שאם הייתי יכול לבחור לא היה לי כנראה קשר אליהם. אבל הם בכל זאת משפחה. ואני בוחר במשפחה. לא שאני חייב לאהוב את כולם או לדבר עם כולם, אבל יש להם מקום כאן בדיוק כמו לי. רק אם אני מסוגל לרצות בטובתם של בני המשפחה השונים ממני, ראוי לי להנהיג. אם אינני מסוגל עדיין, אין ההנהגה בשבילי.
כמנהיג אחשוב על טובתם של שולחיי, של הנמצאים תחת אחריותי. אדאג להם ללחם, להגנה, לחינוך הגון, אדאג שירגישו טוב ובעלי משמעות, אחשוב יחד איתם על חזון משותף, שיש לו גם השלכות מעבר לתא המשפחתי שלנו. אדאג לכל הדברים בו זמנית, אך גם אדע להתפנות לנושאים השונים לפי הצורך. אדע לתת לאנשים להוביל מטעמי, לנהל את הדברים כפי שהם מאמינים, אך אוודא שטובת הציבור בראש מעייניהם. האמת איננה אצלי, ובידי אף אחד לא נמצאת הידיעה הברורה כיצד יוצרים מדינה יציבה ומשגשגת. עם זאת, הבסיס ההכרחי לכך, בכל צורה של משטר, הוא כבוד הדדי, הרגשת אחריות ומחשבה על האחר. אסור לשכוח את הצד האחר. אסור. בכל צומת עלי להעלות בדמיוני את דמות דיוקנו של שותפי, ולכוון את מחשבתי כלפיו. לעיתים עלי להודות בטעות. לעיתים עלי לסגת, לשתוק, לתת לרעש לעבור. ותמיד להזכיר לעצמי שיש אותו. “טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר”.
זה הבסיס לניהול מדינה. לאט לאט צריך לבנות את היכולת הזו. מנהיגים לא נוצרים ביום אחד, אלא במהלך של חיים שלמים. מנהיגים לאו דווקא רואים את עצמם כמנהיגים, אלא כבעלי אחריות. למד להיות בעל אחריות, על כל המשתמע והמתגלה במהלך הלימוד הזה, ותהיה מנהיג.
*
הנקודות האלה הן רק התחלה. כל שאלה שעולה מהן דורשת העמקה וקשב. לדוגמא, מהם הגבולות של העם היהודי? מי נחשב יהודי? זו שאלה קשה מאוד, אבל בואו נתחיל מתוך עמדה של קבלה והבנה של האחר, לא מתוך דחייה. בואו נשים את עצמנו בנעליו, בואו נדמיין את עצמנו במקומו. הדמיון הוא כלי עזר אדיר להבנה כיצד עלינו להתנהל. דרוש מאמץ של הדמיון כדי לצאת מתוך הנקודה הקטנה שלי.
ואי אפשר לחשב אלפי חישובים קדימה. עלינו ללמוד לוותר על השליטה, על הניחוש. תמיד אנחנו חושבים ומה אם, ובגלל זה נחרב הבית. צריך לפעול. מתוך שיקול דעת, אבל צריך לפעול. מותר לפעול לאט, לדברים לוקח זמן להתבשל, אבל צריך לפעול. לקפוץ קפיצה של אמונה. להפתיע את עצמנו. להיות מוכנים לנסות ולהיכשל. ואנחנו כחברה צריכים ללמוד שזה בסדר להיכשל, ולתת הזדמנות שנייה. אם האדם רוצה בטובתי ולומד מטעויות, עליי לתת לו הזדמנות שנייה, להיות לארג’, לתת אמון. ועם זאת, עליו גם להבין מתי הוא צריך לקחת צעד אחורה. מתי להפסיק. וגם מתי לחזור, ואם לחזור. ואם הוא לא מבין את זה, אז אני אומַר לו, או אסמן לו. בסוף הוא יבין, אני סומך עליו.
*
אין תשובה ברורה. החיים מורכבים ולא צפויים, וצריך ללמוד, ברצינות, איך לחיות.
קרדיט תמונה ראשית: דוד לואיס, המרכבה 2. מן האתר https://www.davidlouisart.com/conceptual